אני שונאת את החיוך שלך
ואיך שאתה צוחק.
שונאת את העיניים שלך
שמתכווצות כשאתה מחייך.
אני שונאת את איך שאתה מחבק
ומרים אותי באוויר כי אני נמוכה.
אני שונאת איך שאתה סתם ככה
בא ונותן לי נשיקה.
אני שונאת את המציאות הזו
שונאת את כל מה שצמח כאן בתוכי.
אני שונאת ללכת לישון
כשאתה מופיע כל הלילה בראשי.
אני שונאת להסתכל לפלאפון באמצע הלילה
ולדעת שלא תצלצל להגיד לי לילה טוב.
אני שונאת לרחם על עצמי
ולהאמין שעלי אולי הלילה תחשוב.
אני שונאת לחשוק בך
שונאת לרצות לבלות במיטתך כל היום.
שונאת את המחשבה שאני זקוקה לך
ואתה לא נמצא שם היום.
אני שונאת אותך רועי, שונאת כל כך
שונאת לאהוב אותך כמו שאני אוהבת
שונאת לאהוב אותך היום... מחר... עכשיו.
שונאת את הכאב שנוצר כאן בליבי
שונאת שלא אכפת לך ועבורך הייתי רק משחק.
שונאת לאהוב אותך.
צריכה לשכוח-לשכוח ולפתוח דף חלק.
אך המשימה קשה וליבי עקשן
והוא שונא כמו שלא שנא אף פעם
הוא שונא את האהבה הארורה הזו
הוא שונא לדעת שאתה שם ולא פה.


                                 

לכל מי שקרא את זה... השיר הזה... כמו חיקוי גרוע של הסרט עשר
דברים שאני שונאת אצלך... נכתב מהלב שלי. כנראה שפעם ראשונה
בחיי אני סובלת מלב שבור. אני לא מכחישה. ואני לא מרחמת על
עצמי. אני פשוט רושמת כדי לשפוך טיפה את ליבי. והתמימות שבי
מקווה שיבוא היום ורועי יכנס לשיר הזה ויראה עד כמה פגע בי. עד
כמה אני אהבתי אותו.