היא עמדה על צוק. כבר שנים שהיא עומדת ככה, אבל הפעם זה היה
שונה, הפעם היא החליטה לעשות את זה. לקפוץ למים ולא לחזור,
לקפוץ מהצוק, מהצוק שהעיק עליה הרבה. היא פשוט הרגישה שחייה הם
לא חיים. גילה היה לא פחות מגיל חמש-עשרה. אך הרגישה שמיצתה את
חייה. הוריה התגרשו כשהיתה בגיל שבע, אך היא נשארה עם אמה
העניה, ואילו אחיה, תום, הלך עם אביה, איש קשוח ובעל עסקים
ידוע. מאז, חייה וחיי אמה השתנו. לא היה להן כלום, אפילו מה
לאכול בבית, ואמה היתה חוזרת מאוחר מאוד לבית, שיכורה. והיא?
היא הרגישה כזאת מועקה, וגעגועים לחיים הנורמלים, ולאביה ואחיה
שהיו כל כך יקרים לה. היא לא היתה מקובלת, ואנשים נהגו ללעוג
לה בשל מצבה הכספי. וחוץ מכל זה, היא הרגישה דבר שלא ניתן
להסביר, פשוט שהיא רוצה לקפוץ, ולהותיר הכל מאחוריה, את כל
הבעיות. ולהתחיל הכל מחדש. "ומה יגיד דניאל?" שאלה שוב ושוב את
אותה שאלה. תמיד אמר לה שהיא צריכה להביט במראה ולהגיד: "אני
יפה, אני חכמה". הוא כל כך יתאכזב. אבל היא הרגישה תחושה שבערה
לה בבטן, שמשהו כואב לה אבל היא פשוט לא יודעת מה. "ומה יגיד
דן?" נזכרה פתאום. פניה החווירו והיא נתנה לרוח לפזר את שיערה
הבלונדיני. "הוא צריך להבין", חשבה, היא הסבירה לו בהתחלה שלא
כדאי לו להסתבך אתה, שלא כדאי לו להיות אתה. אך הוא התעקש, בכך
שהוא אמר שלא אכפת לו, ושהוא אוהב אותה.

שעות על גבי שעות התהלכה על יד החוף, עד שהסכימה לבסוף, למרות
שזה לא ישנה כלום. עכשיו הוא חייב להבין אותה, חייב.
היא סגרה את עיניה, היא האמינה שזהו זה, היא פשוט תעשה את זה.
אבל היא כל הזמן נזכרה באנשים, כעת נזכרה באנשים שכל כך שנאה,
האנשים שעשו לה את המוות. אמא, המורה למתמטיקה, נטלי הסנובית
וחברותיה, שגרמו לה כל כך הרבה כאב, גרמו לה להזיל דמעות.
כשחשבה עליהן גופה התהדק, עד שכמעט לא יכלה לנשום, בעיניה נצצו
הדמעות, היא פקחה את עיניה והביטה לאופק. "הם עוד יצטערו",
אמרה בטינה עמוקה, "הם עוד יצטערו"... עוד צעד... ועוד צעד...
עד שכמעט היא עומדת ליפול.

"חכי!" אמר קול עמוק, קול מלכותי, ודי נמוך. היא הסתובבה
לאחור, כמעט נופלת, וראתה ילד בן 16, לא יותר, שיערו היה
בלונדיני, הוא היה גבוה ועיניו הכחולות היו עצובות, עצובות
מאוד.
"חכי!" אמר שוב, הפעם בקול חלש יותר, הוא לא הביט לה בעיניים.
"אל תעשי את זה, זה לא שווה את זה!" אמר. היא הביטה עליו
נבוכה, האם מישהו ראה אותה?!
"מה?" אמרה בקול מבויש. אך הוא עדיין לא הביט לה בעיניים.
"אל תעשי משהו, שאחרי זה תצטערי עליו, אני מבקש ממך", אמר
בשקט. היא השפילה את מבטה.
"על מה אתה מדבר... אני לא עושה..." ניסתה להגיד.
"את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר, שום אדם ושום מצב בחיים לא
שווה התאבדות!" אמר ישירות. לפתע משהו בגרונה פלט אזעקה קטנה.
המילה האחרונה גרמה לה חלחלה, היא ידעה שזה מה שהיא הולכת
לעשות, אבל אף פעם לא קראה לילד בשמו האמיתי.
"ומאיפה אתה יודע?" אמרה בביטחון, שלא ידעה מאיפה לקחה אותו.
"תאמיני לי, שאני יודע. אני מבקש ממך, תילחמי על חייך, למען כל
מי שאת אוהבת, למען תום, למען אבא שלך, אל תעשי את זה!" אמר
בקלילות.
"מאיפה את מכיר את אחי ואבי?" שאלה במפתיע.
"זה לא משנה עכשיו, המשנה הוא שאני לא אתן לך לעשות את זה!"
אמר בתקיפות.
"לעשות מה?" שאלה כלא מבינה.
"אל תשחקי אותה תמימה, את יודעת טוב מאוד, את מבצעת פה עבירה
חמורה, את פוגעת לא רק בעצמך אלא גם באחרים", אמר.
"ומאיפה אתה יודע? מאיפה אתה מכיר אותי כל כך טוב שאתה מבין מה
אני הולכת לעשות?" השליכה לעברו. שתיקה, שתיקה מרה, משהו
בשתיקה אמר לה שיש פה משהו מסתורי בהחלט, עיניו של המלאך שבהו
ברצפה התמלאו דמעות שירדו ללחיו.
"כי... אני הייתי במצב שלך, ואני כן קפצתי", אמר במפתיע.

שתיקה.

היא לא האמינה למשמע אזניה. היא סגרה ופקחה את עיניה, האם עומד
מולה מלאך? בטנה עדיין לא עיכלה את זה.
"באתי לעזור לך לא לעשות את הטעות שאני עשיתי", אמר.
"אבל... חיי יותר גרועים!" הפגינה.
"לא יותר משלי, אני צופה בך ממזמן", אמר, הפעם הוא הביט אל
עיניה, והיא הבינה שהוא לא משקר לה. היא התרגשה ממה שאמר, מה
יש לו לחפש בילדה רגילה כמוה? משהו בתוכה אמר לה להילחם. היא
הביטה אל האופק, והבינה שיש לה את היכולת להמשיך.

"תשמע..." הסתובבה, אך המלאך כבר לא ניצב שם. מרחוק היא הבחינה
באחיה תום, מתקדם לעברה, היא רצה לעברו וחיבקה אותו. חזק.
"אני ואבא, באנו לקחת אותך, אמא מאושפזת, אצלנו תחיי יותר
טוב", הפתיע אותה. היא ידעה שאותו מלאך קשור לזה... חייב
להיות... היא הביטה לעבר הצוק, לרגע קט, והביטה אליו.
"לא, תום, אני אחכה לאמא שתחזור, אני רוצה להילחם על מה שישי
לי, אני רוצה להישאר כאן", אמרה והפתיעה את עצמה. גם תום
הופתע.
"את בטוחה?" שאל אותה. היא הנהנה ומחתה את דמעותיה, שהציפו
אותה.
"קרה משהו?" שאל כשראה את עיניה הירוקות שבן רגע היו אדומות
מהבכי.
"לא!" אמרה, "אני מצטערת..."
"על מה?" אמר כלא מבין, אבל היא רק חיבקה אותו.
מצטערת, יותר אני לא אריב אתכם, אני אהיה ילדה שלא הכרתם,
ויותר מזה, יותר, אני לא אעמוד על הצוק...

לעולם אל תעשו דברים שאחרי זה תצטערו עליהם, תחשבו טוב, טוב,
על מה שאתם עושים.
ויותר מזה... לעולם אל תעמדו על הצוק.