אוף, נמאס לי מהחיים האלו! אני מרגישה שאני עומדת להתמוטט!

אין לי כלום בחיים האלו... אין לי אמא, אין לי אבא, כלום אין
לי!

אני בכלל נולדתי בטעות! אמא שלי נכנסה להריון בטעות, היא לא
רצתה עוד ילד... הספיקו לה שני האחים שלי...

מכשנולדתי כבר היו בעיות... כשנולדתי ההורים שלי התגרשו...
ואמא שלי יכלה לגדל רק את האחים שלי... אז היא שלחה אותי
לאומנת, היא לא יכלה לגדל אותי... לא היה אוכל, ההורים מצד אבא
שלי לא רצו שום קשר אתה... וסבא וסבתא שלי, רק הם עזרו לה...
אז היא לא יכלה יותר והיא שלחה אותי לאומנת, הייתי שם כמה
חודשים, כשסבא וסבתא שלי גילו את זה הם לקחו אותי משם ולקחו את
האחריות עליהם... שהם יגדלו אותי... וכשאמא שלי לא יכלה לגדל
גם את האחים שלי, אז סבא וסבתא שלי לקחו גם אותם... מגיל קטן
ועד עכשיו (האחים שלי בני 23 ואני בת 17 וחצי) אנחנו אצל הסבא
והסבתא... לאחים שלי יש קשר עם האבא... לי אין... הוא לא יוצר
איתי קשר, הוא לא רוצה לדבר איתי, הוא אומר שאני לא הבת שלו...
ביום ההולדת שלי הוא לא התקשר להגיד מזל טוב.

ואחרי כמה שנים אמא שלי באה לבית של סבא וסבתא שלי ותפסה
בעלות... מאשימה את הסבא והסבתא שלי שבגללם החינוך שלי לא
טוב... אז אמרתי לה: "אין לך זכות לדבר בכלל... את לא גידלת
אותי... אני לא יכולה לקרוא לך 'אמא'... את רק ילדת אותי...
אבל לא גידלת אותי... החינוך, האוכל, האהבה, הסבא והסבתא הביאו
לי... לא את!".

וכשגדלתי לא ראיתי חיים, לא ראיתי כלום! אני רק רואה מסביבי
ריבים, מכות, קללות, זה לא חיים!

סבא וסבתא שלי כל הזמן רבים... תמיד במלחמה אחד עם השני... היא
מקללת אותו, הוא מקלל אותה, ואני לא יכולה לראות את זה... הם
הכל בשבילי... אני לא יכולה לראות אותם ככה, זה שובר אותי...
סבתא שלי לא יכולה לדבר יפה, היא תמיד מקללת, וגם אותי... לא
רק את סבא שלי, ככה האופי שלה - לקלל (!), לדבר לא יפה, וזה
פוגע, זה פוגע שהיא לא מאמינה לי בדברים, שהיא קוראת לי שקרנית
ועוד דברים... לסבתא שלי היתה מחלה (סרטן) והיא עברה את זה...
ולסבא שלי יש סכרת...

אני רואה אותם רק על כדורים, סבא שלי תמיד דוקר את עצמו כדי
להוציא דם ולראות כמה סוכר יש לו... וזה כואב לי לראות את
זה... איזה מין חיים אלו?!

סבא שלי לא שולט על עצמו... העצבים שלו עולים מהר... והוא לא
מוותר לאנשים... אם מקללים אותו הוא מחזיר. הוא אדם קשה...
סבתא שלי תמיד מקללת אותו... והוא מקלל אותה... ואז הכל מתחמם
וסבא שלי כבר מתפוצץ... והוא לא שולט בעצמו... ואני רק מפרידה
ביניהם כל הזמן...

אני רק מאיימת שאני אברח מהבית, ואני לא מבצעת... אין לי
ת'אומץ לקחת ת'רגליים ולברוח... כי אני יודעת שאם אני אברח זה
ישבור אותם ויכול לקרות להם משהו... כי הם חולים...

ככה כל הזמן, רבים כל הזמן, אני לא יכולה לסבול את זה כבר...
זה כואב לי בפנים... לפעמים אני חושבת על להתאבד, לעזוב את
העולם הזה... רק בעיות יש בעולם הזה... אבל יש דברים שעוצרים
בעדי... סבא וסבתא שלי, הם צריכים אותי... החבר שלי... הם
צריכים אותי ואני צריכה אותם... זהו... זה מה שיש לי בעולם
הזה...

סבא וסבתא שלי לא בריאים... הם בני 67... ואני לא יודעת מה אני
אעשה כשהם ילכו לי... אני אהיה אבודה... הם הכל בשבילי... לאמא
שלי אני לא אלך... אנחנו לא מסתדרות והיא לא עובדת (לא מקבלים
אותה לשום עבודה)... אין לה מה להביא לי בכלל... ולאבא שלי אני
לא אלך... אני לא מכירה אותו בכלל... מזמן לא ראיתי אותו...
אני מרגישה שאני עומדת להתמוטט.