מסע לפולין, יולי 2002.
לפני הכניסה למחנה אושוויץ-בירקנאו, על פסי הרכבת, ממש מול
השער ה"מפורסם".
כשירדנו מהאוטובוס, והבנתי איפה אנחנו עומדים עם המבט הראשון
שהרמתי, נמלאתי חלחלה. צמרמורות עברו בי ללא הפסק.
לא יכלתי להמשיך להסתכל על אותו שער, השפלתי מבט במקום זאת.
הסתכלתי על פסי הרכבת עליהם עמדנו, בעודי מקשיב למדריך.
חשבתי על הפתק שהיה מונח לי בתוך התיק. סבתא שלי רשמה לי את כל
שמות קרובי המשפחה מהצד שלה שנספו ממש כאן, כמה מאות (אולי
עשרות) מטרים מהמקום בוא אני עומד עכשיו.
הם עברו בדרכם אל הגורל האכזר בדיוק במקום שבו אני דורך.
עוד מספר שניות - וגם אני אתקדם אחרי המדריך אל אותו מקום בו
הם עונו עד הרצחם בידי חיות.
אבל אני אחזור הבייתה.
פתאום, לא רציתי להוציא את אותו פתק, עם השמות.
במקום זה - התכופפתי, הרמתי אבן אחת, שחורה, חסרת צורה מוגדרת.
החזקתי אותה ביד והסתכלתי עליה.
"תן אותה לסבא וסבתא שלך", לחשה לי בקול רועד חברה שלי.והניחה
את כף ידה על זרועי.
התכופפתי, הרמתי עוד אחת. פתחתי את התא בתיק שבו היה מונח
הפתק. רק הפתק היה בו. הוצאתי אותו, ומבלי להסתכל בו - הכנסתי
את שתי האבנים ומיד החזרתי את הפתק פנימה.
בבית, לאחר שפרקתי את כל המטען שלי (לפחות חשבתי כך), התיישבתי
על הכיסא, והבטתי אל זוג האבנים שהיו מונחות על השולחן מולי.
לקחתי דף ועט, וזה מה שיצא.
העתקתי את מה שכתבתי פעמיים; עטפתי כל אבן בדף אחד, וכך נתתי
את האבן האחת לסבא וסבתא שלי מצד אמי, ואת האבן השנייה לסבא
וסבתא שלי מצד אבי, אותם נסענו לבקר מספר ימים מאוחר יותר.
לא הבטתי בשיר עד עכשיו - במקרה, כשחיפשתי בכלל שיר אחר לגמרי
שכתבתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.