אנשים, ילדים, תינוקות, בחורים ובחורות,
לעיתים קשה לי כאן לחיות!
מוצאת את עצמי נהנית יותר עם החיות.

הכלבים מקשקשים, החתולים מגרגרים,
הנמלים עובדות והציפורים עפות.
הן חופשיות ואיש לא מונע מהן להיות מה שהן רוצות.
ואם רק רוצות הן פשוט פורשות את כנפיהן ורצות.

עצרי את כנפיך וקחי אותי יום אחד אתך למסעך.
בבקשה חכי לי, אשמח להכיר ליום את עולמך.
האין זה עולם שבו גם יש את החופש לקטנים והשובבים?

כי אני קטנה ועולם הטבע גדול,
הים הכחול האותו מציירים במכחול להניף גלים גם יכול.
בזמן שבאדמה איננה זורמת תחולת החול.

עליה יש מהומות ומלחמות,
והיחידות הלא מזיקות כאן הן הבהמות.
הם חברים, הם רבים, הם אוהבים,
ויכולים להיות הגדולים שבאויבים.
זה העולם... לא תמיד כולם כאן שווים,
יש כאלה העושים עליהם קווים.

מי אני ומה אני? חסרת משמעות.
מי אני ומה אני? הלוואי והייתי יכולה לברוח מכאן ולעוף...
לפעמים לא יכולה כאן יותר, אך לא אוותר!
אילו רק ליום הייתי יכולה לברוח לעולם אחר...

עולם שונה, האותו לא כל אחד בכסף קונה
אחד כזה שאני ואתה ביחד ניבנה.
עולם אחר עם הרבה כוח,
ומהעולם הזה נוכל לברוח...