אף אחד לא אוהב לקום בבוקר. ובמיוחד לא אני. אין, אין צדק
בעולם... מה עשיתי שמגיע לי לקטוע את חוסר ההכרה המבורך כל
יום? אני מהאנשים שעוברים כל בוקר אותו תהליך שכנוע מייגע. עוד
10 דקות... עוד 5 דקות...אני אומרת לעצמי, בעוד שקול אחר במוחי
(לא שלי נשבעת) מציק לי שאני חייבת לקום אחרת אני אאחר וכל
היום יתפקשש... בסופו של דבר אני יוצאת נפסדת מכל הבחינות - גם
אומללה וגם מאחרת. התחלה נהדרת ליום.
ניסיתי להקל על התהליך. החלפתי את השעון המעורר במוזיקה. מי לא
ישמח לקום לצלילי November rain  של Guns n' Roses?... ועוד
בנובמבר. ועוד כשגשום. האירוניה לבד תעיר אותי, לא? מסתבר שלא.
האכזבה מכישוריו של השיר כשעון מעורר הייתה כה רבה, נכנעתי
לפיתוי ונשארתי לישון. ואז היה לי פיפי. הטבע נחלץ לעזרתי.
מה שהכי נורא שמהרגע שקמים - זה עוד מדרדר. כוויה מהקפה בלשון.
שלולית ענקית בצעד הראשון מהבית. וכמובן, שאת האוטובוס פספסתי.
לא היה לי חשק לשבת בתחנה הקפואה 20 דקות אז העדפתי ללכת ברגל
עם המיני דיסק שלי, בלווי קללות נמרצות (הנהגים של דן, שעונים
מעוררים, אקסל רוז, וכיוב'). אחותי הקטנה. תחמנית. מילא לגנוב
לי את המיני דיסק, אבל להשאיר שם שי גבסו על פול ווליום? על זה
היא תשלם הנוכלת הקטנה.
בעודי הולכת, אחרי שהשמיעה חזרה לאוזני השמאלית (גבסו),
והתחושה לבוהן הימנית (שלולית), נזכרתי בו. המחשבה שניסיתי
להדחיק כל הבוקר, כי פשוט אין לה מקום בין כל האפרוריות
והאומללות שלי בבוקר. אבל לא יכולתי להדחיק עוד. חיוך ענק
התפשט על שפתיי ונהיה לי חם בצורה מוזרה.
כל פרט שחזר אליי רק מתח את החיוך הדבילי שלי. העיניים האפורות
החודרות. השיער השחור הכל כך רך שהיד שוקעת בו. החיבוק העוטף,
הממכר. השפתיים החמות שלו. הקול שלו. עושה לי חשק לעצום עיניים
ולשקוע בשמיכה. ניסיתי לנער את עצמי מהאופוריה. איך נפל עליי
נס כזה? לא התעכל לי כל העניין. עד לפני חודשיים לא ידעתי
שיניב קיים. עד לפני שבועיים לא הכרתי אותו. והיום - הוא הדבר
כגורם לי לחייך בבוקר.
הכל התחיל באמצע ספטמבר. התחלתי את שנתי ה11 המערכת החינוך
החביבה (אך חסרת תועלת) שלנו. ביום בשלישי לתחילת השנה המבטים
שלנו נפגשו. גל פגע בי. לא ברור של מה. הוא הייתי בהלם. לא
יכולתי להסב את מבטי. גם כשהשכל שלי זעק "פאדיחה! את בוהה בו!!
תזוזי!" הייתי מרותקת. העיניים האפורות חדרו ישר לתוכי. הוא לא
הסב את מבטו. הוא פשוט חייך לעברי. איזה חיוך. ממיס. שלולית
הייתי. לחייך חזרה היה מעבר ליכולתי באותו רגע, אבל לפחות
הצלחתי להסיר את עיניי מעליו, לפני שהתחלתי להזיל עליו ריר...
זה היה הצלצול שהחזיר אותי למציאות. הגנבתי מבט אחרון לדמות
גבוהה, החטובה, שהפנטה אותי, ונגררתי לכיתה. שארית היום העברתי
בניתוח יתר של הרגע הקסום עם חברותיי, האופייני לבנות 16. הכי
שיגע אותי איך לא ראיתי אותו עד עכשיו. איך אפשר לפספס דבר
מדהים כזה? לפי נילי, האנציקלופדיה המהלכת לענייני החברה
בבי"ס, שמו יניב והוא למד שכבה מעלינו מאז שהגענו לתיכון. משמע
- שנה. שנה תמימה הוא חולף על פניי ולא ראיתיו? הייתכן? לא
נראה לי הגיוני ככל. נילי ציינה בפניי, שאני הייתי עם אדם,
ואילו השמיניסט המסתורי עם מאיה, כך שלקינו בעיוורון-בני-זוג.
והוסיפה שמה אני בכלל מתרגשת זה בסה"כ מבט, וגם "מה את
היסטרית, נועה, מה!?"
משם הסיפור נהיה מוזר מעט. בילינו חודש וחצי ב... בהייה. כן.
פשוט הסתכלנו אחד על השני. החגים באו, החגים הלכו, השרב התחלף
ברוח קרה, ואנחנו - בוהים. לא ריגלנו אחד אחרי השני. בהפסקות
היינו יושבים בדשא, כל אחד עם חבריו שלו, מרחק בטוח של כ-20
מטר אחד מהשניה, ובוהים. לא הסבנו מבטים. ואפילו לא הרגשנו
צורך לגשת לדבר אחד עם השני. הסתכלנו. ראיתי בעיניים שלו מתי
הוא עייף, מתי עצוב, ומתי עצבני. רק דבר לא השתנה - כל פעם
שראה אותי זיק שמחה היה נדלק בעיניו, וחיוך שובה היה נורה
לעברי. המבט שלו שידר איזה בטחון. שידר שזאת רק ההתחלה. ואני
כל כך ציפיתי ליהנות מהדרך, להתענג על כל צעד, שבכלל לא נראה
לי מוזר שאנחנו לא מתקדמים.
סוף אוקטובר. בוקר יום שני קריר, ואני כרגיל פספסתי את
האוטובוס. בעודי פוסעת לבי"ס, פרל ג'אם מתנגנים באוזניי, קלטתי
דמות לימיני, צועדת בקצב שלי. מי זה היה... הוא כמובן. אוזניות
על אוזניו, חיוך מקסים על פניו, והעיניים הכה מוכרות. בשתיקה
הלכנו. עם שני חיוכים דביליים. ידינו נוגעות לא נוגעות. טקס
ההליכה לא נמשך זמן כה רב כמו הבהייה. לאחר שבוע בדיוק, עדיין
בלי לאמור מילה, בסוף ההליכה היומית שלנו, שם במסדרון בו אני
פונה ימינה לכיתתי, והוא שמאלה לשלו, הוא חיבק אותי. חיבוק
ארוך, חם. הרגשתי את עצמי נבלעת בגופו הגדול, הריח שלו משכר
אותי. שכחתי איפה אני. איבדתי תחושת זמן. הוא חתם בנשיקה על
המצח. רכה. חמה. כזאת שמרגישים שהוא התכוון. עם ברכיים רועדות
ולחיים סמוקות הלכתי לשיעור. מיותר לציין שמילה ממה שנאמרה
בשיעור לא התקרבה אליי אפילו. לראשונה מאז שראיתי אותו רציתי
לגעת בו. לחבק אותו. לנשק אותו. לא יכולתי להסתפק עוד במבטים
או הליכות. שאפתי במלוא ריאותיי את האוויר סביבי, בתקווה לצלול
לתוך הריח שלו.
למחרת, הספקתי לאוטובוס. לא עליתי עליו. הוא חיכה לי בפינה.
הפעם בירך אותי באותו חיבוק חם, ממסטל. הוא השאיר את ידו על
כתפי וכך הלכנו לבי"ס. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו. שיחה
איטית. עם שתיקות ארוכות. בחיי לא היו לי שתיקות כל כך נהדרות.
לא מביכות. שתיקות כאלה ששנינו חייכנו לעצמנו, הכי מרוצים
בעולם.
"היי, נועה," הוא אמר כשהתחלנו ללכת. בטבעיות כזאת. בקול רגוע,
סמכותי. "בוקר טוב, יניב," השבתי. מופתעת לשמוע את קולי. הוא
הסב את מבטו אליי, אותו מבט שהיה 20 מטר ממני היה 20 ס"מ ממני
עכשיו, ואמר "אין שום דבר טוב בבוקר," פרצנו בצחוק שנינו.
הצחוק שלו כל כך מדבק שמצאתי את עצמי צוחקת יותר ויותר, וכך גם
הוא. היה לי כל כך כיף, כל כך נוח. הוא שאל אותי אם הוא יכול
להתקשר אליי. אמרתי לו שלא, ופרצנו בעוד התקפת צחוק בלתי
מוסברת. השארתי לו את מספר הנייד שלי, ושוב התפצלנו... אני
ימינה והוא שמאלה. משם היחסים השקטים שלנו הפכו לשיחות של
שעות. בכל שעות היום. בכל מקום. בטלפון או פנים מול פנים. אף
פעם לא נגמר לנו על מה לדבר. צחקנו. נכנסנו אחד לשני לחיים.
הייתי בעננים.
אבל שום ענן לא היה גבוה מזה שקפצתי אליו בנשיקה הראשונה שלנו.
אמש. אצלי בחדר, מתווכחים על האם יש גרב ימין וגרב שמאל, או
שמא אין לכך משמעות. שנינו על המיטה, כואבת הבטן מרב צחוק.
בדיוק לפני שעמדתי לתת לגרביי שמות פרטיים הוא נתן בי מבט.
שונה מכל המבטים שהכרתי אצלו. הצחוק של שנינו הוחלף בשקט. הוא
התקרב אליי לאט לאט. הנשיקה הכי מדהימה שיכולתי לתאר לעצמי.
ידי עוברת בשיערו הרך ולאורך העורף בעוד ששפתיו הרכות והחמות
על שלי. הוא עצר לרגע ומלמל בחיוך "כמה שחיכיתי לזה."
הוא נסע היום לאיזה אירוע. הייתה צפויה לי הליכה סולו היום.
היה בוקר. גשום וקר. היה לי שי גבסו במיני דיסק, וכוויה בלשון.
פספסתי את האוטובוס.
אין שום דבר טוב בבוקר.
לא הפסקתי לחייך לרגע.