נסעתי לכיוון הדירה של יואב כדי להיפרד. הוא עוזב לחו"ל.
זה היה די צפוי שהוא יעזוב בסוף. הוא כבר שנתיים מדבר על
אוסטרליה, מהרגע שהוא חזר.
הוא סתם העביר פה את הזמן, חיכה להתחלף לכוכב הכחול, לא? או
סתם לשלם את החובות ולברוח שוב.
איזה מוזר, יואב בדירה משלו. בכל הזמן הזה שהכרתי את יואב הוא
גר עם ההורים שלו ו2 האחים הקטנים שלו בבית. לחוץ לגור בבית עם
אחים קטנים, לא פלא שהוא תמיד אהב לבוא אליי לדירה. שקט.
שלווה. זרימה טבעית. הכל.
הכרתי את יואב לפני שנה איפשהו באינטרנט, אני אפילו לא זוכרת.
התכתבנו שעות ודיברנו בטלפון בלי סוף, היה נחמד.
אחרי איזה חודש נפגשנו. העצלנות שלי דחפה אותי להציע להיפגש
אצלי בדירה. הסוואתי את זה בתירוץ שנצא אחרי זה (ממש). הוא יצא
לדרך והגיע אליי באיחור קל. לא הפריע לי, הרי הוא גר 40 דקות
ממני ולי זה היה נוח שהוא בא כי אין לי רכב בכלל.
חיכיתי לו למטה, היה מביך קצת, מעולם לא נפגשנו קודם. עלינו
אליי, הצעתי בירה.
אחרי חצי שעה כבר שכבנו. היה כייף.
זה המשיך ככה, הפגישות הללו, איזה 3 חודשים. היה לי כייף, למה
לא? הוא היה מגיע אליי תמיד, מביא איתו בירה, לפעמים גם סמים
והיה כייף. התאים לי הסידור. אצלו בבית לא היה נוח כי כל
המשפחה שם אז בכלל לא העלנו את הרעיון לבוא אליו (מלבד פעם אחת
שההורים שלו היו בחו"ל). לפעמים אפילו הייתי מזמינה אותו
להישאר לישון אצלי והוא היה מקפיץ אותי בבוקר לעבודה.
אני הכתבתי את הקצב והיה לי טוב. והוא היה חמוד כזה, מעניין
ומיוחד. והכי חשוב - היה לו אכפת ממני.
אני עבדתי כל היום, כל הזמן. בזמן הפנוי שלי הייתי נפגשת עם
חברים או איתו. לפעמים גם היינו עושים דברים מיוחדים. איזה
טיול פה ושם. אבל רב הזמן... אצלי.
ואז, אחרי 3 חודשים אחד האקסים שלי חזר לתמונה. התחלתי להתחמק
מיואב, לא רציתי לפגוע בו וגם לא רציתי לאבד אותו. בסוף זה
קרה. נפגשנו והסברתי לו שצריך להפסיק. הוא הגיב יחסית בסדר. לא
שהפריע לי יותר מדי אבל... בכל זאת.
אח"כ, אחרי איזה חודש/חודש-וחצי הבנתי גם שיש לו חברה חדשה
והוא מבסוט מהעניין וכייף לו.
עיצבן אותי קצת הקטע שהוא כל כך מאושר פתאום, שהוא התגבר נורא
מהר ואני תקועה בכל מיני מערכות מטופשות שלא מובילות אותי לשום
מקום. אז יצרתי קשר, הזמנתי לבירה והוא כמובן הגיע אליי.
מפה לשם... אחרי חצי שעה שוב שכבנו. זה נדרש, למה לא? כייף לנו
יחד. וחזרנו למה שהיה לנו פעם. הסידור הנוח הזה.
הוא נפרד מהחברה החדשה שלו ואני... אני הייתי מבסוטית. שוב אני
בשליטה.
כך שוב נמשכו להם איזה חודשיים. עד שיום אחד לחבר שלו היה
יומולדת והוא שאל אם בא לי לבוא. לא היה לי משהו מרגש לעשות אז
זרמתי. הלכתי איתו. אח"כ יצאנו לאיזה פאב, רק שנינו ואמרתי לו
שאני באמת שלא רוצה לפגוע בו ויש לי הרגשה שזה מה שאני עושה.
הוא חייך בעיניים עצובות ולא הגיב. כשחושבים על זה, הוא אף פעם
לא הגיב. קשה לו עם רגשות ומחשבות.
הוא לחש לי באוזן שזה בסדר, שהכל יהיה בסדר והוא לא מבקש כלום
רק רוצה לדעת אם אני מזדיינת עם אחרים.
עניתי לו בחצי חיוך שהוא יודע שכן, אז מה השאלה?
באותה שנייה הוא לקח צעד אחורה כלא מאמין, פגוע ומבולבל. "לא,"
הוא אמר. "לא ידעתי".
הסברתי לו שאני מזדיינת לפעמים עם שי, האקס המיתולוגי שלי.
"אבל עם קונדום," הוספתי. זה לא ממש עזר.
יואב זז ממני ועמד ליד הקיר. יכולתי להרגיש את הכאב שלו מגיע
עד אליי. ראיתי שבראשו מתרוצצות מיליון מחשבות והעיניים שלו...
אמרו הכל.
מה עשיתי??? איך יכולתי בכלל. רק באותו הרגע הבנתי מה עשיתי
לו.
חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני באמת אוהבת והוא חשוב לי אבל זה
המצב... ושמעולם לא השלתי או התכוונתי לפגוע בו.
אחזתי בידו, הנחתי את כוסות הבירה החצי מלאות ומשכתי אותו
החוצה. נישקתי אותו נשיקות מלאות תשוקה וזה לא עזר. הרגשתי
שהוא לא מאמין לי יותר, הרגשתי שבפנים, גם אם הוא לעולם לא
יודה, שברתי משהו. ובאמת שלא התכוונתי. נראה לי.
הגענו אליי. איכשהו הגענו שוב למיטה, הדרך הייתה די קצרה, הוא
עלה לקחת כמה מהדברים שהוא שכח פה, נראה כלומד מטעויות העבר
והפעם לוקח הכל, לא משאיר שום סיבה לחזור לפה. אחרי ששכבנו,
הכרזתי בפניו שאני רוצה לישון לבד.
הוא זינק מהמיטה, מבולבל ופגוע, לא מבין למה. אמרתי לו שאני לא
רוצה לפגוע בו ושכדאי לו להתרחק ממני.
והוא רק ישב שם, בהה בריצפה. חצי חיוך מרוח על שפתיו.
הוא התלבש בזריזות ואסף את חפציו, מביט סביב כאילו בודק שלא
השאיר דבר מאחור, נפרד בעיניו מהחדר המוכר כל כך וקם.
ליוויתי אותו לאוטו, למרות שאני אף פעם לא עושה את זה. רק
במעלית הבנתי כמה הוא פגוע. עיניו שוטטתו בעצבנות לכל עבר,
גופו קפוא במקומו. הוא נכנס לרכב לא לפני שהביט בי דקה ארוכה
ואני בו. בלי לומר מילה. ואולי כבר נאמר מספיק.
הוא נכנס לרכב ונסע. אני עליתי הביתה.
יואב החל בנסיעה, מביט בי צועדת לכיוון הדירה והדמעות זלגו על
לחיו. הוא ידע שזה נגמר. והוא כל כך רצה להישאר. רק לחבק אותי
וללכת לישון. הוא מעולם לא ביקש דבר. מלבד להיות איתי.
ועברה כבר חצי שנה מאז אותו בוקר שהוא נסע.
ועכשיו אני בדרך אליו, השאלתי רכב מאחותי, נוסעת להיפרד ממנו.
הגעתי לדירה, כמובן שבאיחור. הטיסה שלו עוד שעתיים. עליתי
במדרגות, שמעתי צחוק מתגלגל מבפנים, התחלתי לרעוד. אני!
לרעוד!... הדלת היתה פתוחה למחצה, נכנסתי פנימה.
אלו היו כנראה זוג החברים שלו שנכנס במקומו לדירה. לא טרחתי
לשאול לשמם הם רק יידעו אותי שפיספסתי אותו בחצי שעה. הוא כבר
נסע לשדה התעופה עם המשפחה.
התיישבתי ברכב. הבנתי שהוא עשה מה שהוא רצה תמיד. לו היה האומץ
לעזוב, האומץ להרגיש באמת ולרדוף אחרי החלומות. ומה איתי? מה
אני עשיתי? פחדתי מהכל. ויותר מכל, פגעתי בו.
והפעם זו הייתי אני שישבתי ברכב, דמיינתי את דמותו המתרחקת אט
אט ובכיתי.
כי רק אז הבנתי כמה הייתי מטומטמת.
כמה פחדתי להרגיש.