כמה הוא יפה. הוא עומד מולי, רזה ושברירי, ומביט בי אל תוך
נשמתי. איך הוא תמיד עושה את זה? עיניו כאילו יודעות הכל,
בוחנות כליות ולב. מכירות את נבכי נפשי.
אהוב אותי! רק אותי! עזור נא! הצל אותי!

לרבים נראה כאילו הוא לא היה קיים לפני שבא לכאן. האנשים הם
טיפשים. הם מעדיפים שלא לחשוב על משהו שהם לא מסוגלים להבין.
טוב, קשה להאשים אותם. הם לא יודעים מה נמצא מעבר לעולם שלהם,
אינם מסוגלים לדמיין משהו שלא ראו. הרי איך יוכלו לדמיין אפילו
לשנייה אחת את אהוב נפשם מטייל  על הגבעות שבמעלה נצר שם גדל,
חולב פרות או עושה צבא? הרי מה שאנחנו לא רואים בהכרח אנו
קיים, לא?

כאן בניו יורק, הדברים האלה חדלו להתקיים עבור האנשים. כל מה
שהם יודעים זה שהוא כאן, חולף על פניהם ברחוב עם חיוך על
שפתיו. או שהם אחריו, מנסים להדביק את קצב הליכתו. יודעים שהוא
כאן בשבילם, והוא חזר, ולא ילך מעמם עוד.

כמה הוא יפה. כמו בתמונה של דה וינצ'י. אם רק היה משתחרר מהמבט
הנוגה הזה שעולה על פניו כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. המבט
הזה יכול לדכא גם אותי. אפילו אותי. ואני בכלל לא מאמינה בו.
אני אף פעם לא אומרת לו מה אני חושבת, שכל זה זה חרטה. הוא
יודע מה אני חושבת. הוא תמיד צוחק עלי. מה קורה לך, הוא אומר,
את לא מאמינה להמונים?
"עזרא," אני צוחקת, כי זה שם החיבה שהענקתי לו, "אתה תתעסק
בענינים שלך ואני בשלי."

אנחנו בקושי כאן חצי שנה, וכבר אין מקום שבו לא מזהים אותו.
משדרות מלקולם אקס ועד הבאטרי פארק, מהמזח של צ'לסי למזח 21,
כולם יודעים עליו, מזהים אותו, רצים אליו, נוגעים. המעיזים
אפילו גונבים נשיקה  מאימרת הבגד שלו. על הספסל הקבוע שלו
בוושיגטון סקוור אף אחד לא מעז לשבת, ותמיד עומדים שם כמה
מהקבועים שמנקים את הספסל ומבריחים את הסנאים. עזרא שלי דווקא
אוהב את הסנאים, אבל הקבועים כנראה חושבים שהסנאים הם מטרד
והוא אף פעם לא אמר להם משהו על זה. מתבייש קצת.
יש הרבה קבועים. רובם מכירים אותנו מהימים הראשונים שלנו כאן.
יש פה אחד שמכיר אותנו עוד מההגירה בJFK. עכשיו הוא מסדיר לנו
את האשרות אפילו בלי שנבקש. חלק מהקבועים מכירים אותו
מהחודשיים שלו באוניברסיטה, והם גם אלה שהפיצו את השמועות
עליו. סטודנטים דפוקים שרק אתמול עזבו את אבאל'ה ואמאל'ה ואת
החבר'ה מהתיכון ועכשיו מסתובבים בעיר הגדולה אבודים, מנסים
לחפש חיים שיהיו דומים למה שהם השאירו מאחור. אני מכירה אותם,
סנובים עשירים שכל היום היו עסוקים בלמי יש אוטו יותר מגניב.
עכשיו הם לבד, ואפילו את זה הם לא יכולים לעשות כמו שצריך.
לשנייה אחת אתם מאבדים כיוון וכבר אתם נתלים על עזרא שלי,
חושבים שהוא יכול להציל אתכם. אז אני מכירה אותו יותר טוב מכם.
והוא לא יכול להציל אף אחד. בעיקר לא את עצמו.

הכרנו בצבא. היינו מדברים שעות בטלפון. את כל החברים שהיו לי
כבר הספקתי להרחיק ממני, וכלפיו הרגשתי רגשות מעורבים, בעיקר
פחד. לא יודעת למה דווקא פחד. אפשר לומר שעוד לפני שהיה לי
אותו פחדתי לאבד אותו. אז בהתחלה דיברנו על כל מיני שטויות.
היינו מדברים על מוזיקה וספרים וסרטים. ועזרא נשאר נאמן, ולא
ברח, אז החלטתי גם להישאר. לאט לאט התחלתי לספר קצת יותר על
עצמי. סיפרתי לו על הילדות שלי ועל המשפחה שלי. וכשכבר הייתי
בטוחה שהוא יישאר ושהוא לא הולך לשום מקום העזתי לספר לו על
העצב שלי.
"אין לך מושג איך הרגשתי אז." אמרתי לו."הייתי עושה כאילו אני
מתאבדת. מחזיקה מספריים על הוריד ומנסה לראות אם יש לי האומץ
לחתוך. אף פעם לא היה לי, וגם לא רציתי שיהיה לי. אבל בתוך
עולם של היתעלמות אני מניחה שרציתי קצת תשומת לב.
"אל תשאל אותי למה לא ניסיתי להתחבר. לא יודעת ולא מסוגלת
להבין. ישבתי ליד מישהו כל כיתה י', וכל הזמן הסתכלתי עליו.
רציתי כל כך לומר לו משהו, שישאל אותי משהו, שידבר אליי.
הרגשתי שהוא ואני מעולמות אחרים. במשך כל שנותיי בתיכון הרגשתי
שאני צל שמרחף במסדרונות בית הספר. הרגשתי כל כך אומללה." עזרא
היקר שלי הקשיב בדממה. "אל תדאגי" אמר. קולו היה כל כך מרגיע
ומלא אהבה, אז לא דאגתי.
למחרת הוא בא לבקר אותי. ידעתי איזה סיפור זה היה בשבילו להגיע
ונורא שמחתי.
"אני לא שואל שאלות שאין עליהן תשובות," הוא אמר. "ואני אף פעם
לא אשאל אותך למה עשית כך וכך. אני יודע שעשית מה שיכולת וכמו
שהבנת."
ישבתי מולו ולראשונה הבטתי בעיניו. וידעתי שהן רואות הכל, ואין
טעם להסתתר מפניהן. הרגשתי פתאום שלווה גדולה, כאילו כל העולם
שסביבי נמצא על כף ידו, והוא מחזיק אותו לבל יפול. הייתי חייבת
לספר לו עוד.
"זה לא נעים להגיד את זה... אני די מתביישת. אבל פשוט אין לי
חברים. את כל מי שהכרתי סילקתי ממני, והכל מתוך הכרה מלאה. אז
אני לא יודעת למה אני מתביישת בזה. כל הזמן רדפה אותי תחושה
שאני חייבת להיפטר ממשהו, מאיזה מטען עודף. אני מנסה למחוק
הכל, כדי שהדף שלי יהיה נקי ואני אוכל סופסוף להתחיל."
הבטתי עמוק לתוך עיניו, מחפשת אחר הבנה. ראיתי שהוא נסער
מאוד.
"לעולם אל תתביישי במה שאת ומה שעבר עליך!" הוא אמר. "לא תמיד
אנחנו מבינים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. לא תמיד אנחנו
מבינים את מה שאנחנו עושים." והוסיף בשקט: "אני לא תמיד מבין
מה אני עושה."
הוא התעטף בשתיקתו ונשארנו כך שעה ארוכה. ואז הוא אמר לי:
"תבטיחי לי שתשארי איתי גם כשלא אדע."
יש מעט מאוד רגעים כאלה בחיים, רגעים גורליים כאלה. אף פעם לא
הרגשתי מחוייבות כה חזקה כלפי מישהו שהוא לא אבא או אמא או
אחותי. רציתי להבטיח לו כל מה שיבקש. רציתי לאהוב אותו, וללטף
את פניו, לנשק את שפתיו ולומר לו שלעולם לא אעזוב אותו. שלעולם
לא ארצה.
ישבנו על הדשא מול המגורים, וראיתי ירוק מסביב שלא ראיתי אף
פעם. ולאוויר היה ריח אחר, מתוק. ואהובי היפה ישב שם וראשי היה
מוטל בחיקו, והוא מלטף את שערותי.
"מבטיחה."
"אז עכשיו גם אני יכול לספר."



"עזרא? אתה בבית?"
כנראה שלא. יש הודעות במשיבון אבל אני לא טורחת, הן לא בשבילי.
כך גם מכתבים. אני מקבלת מקסימום את החשבונות. המכתבים היחידים
שאני מקבלת הם באי-מייל. יש לנו דירה נחמדה, עם חלון גדול
יחסית שמשקיף לרחוב, ומיטה גדולה. חוץ מהשולחן למחשב אין לנו
שולחן בדירה, כי תמיד אנחנו אוכלים בחוץ.
אוכלים זה לא מדויק כי תמיד ניגשים אלינו אנשים, מבקשים שעזרא
יברך להם את ההמבורגר או משהו כזה, מספרים לו בדמעות את סיפור
חייהם או על זה שאתמול הם ראו אותו ברחוב והיום הם זכו בלוטו.
קצת קשה לאכול ככה. רק בפיצריה של פיטר אנחנו יכולים לאכול
בנחת. פיטר אף פעם לא נותן לאנשים להפריע.

גם פיטר הוא מהקבועים. ביום השני שלנו כאן באנו לאכול בפיצריה.
בפנים היה מפוצץ באנשים שבאו לאכול פיצה א- לה אנשובי, שזו
המומחיות של הבית. התיישבנו בשולחן הפנוי היחיד שהיה במקום,
וחיכינו להזמין. אחרי עשר דקות פיטר יצא כולו מבואס ואמר לכולם
שהוא נורא מצטער והוא לא יודע מה קרה, אבל אין להם אנשובי. היה
ברור שהאנשים מאוד מאוכזבים כי הם מיד קמו ללכת. הסתכלתי על
עזרא וראיתי את הניצוץ שלו בעיניים.
"אני חייב לעזור לו."
"שלא תעז" אמרתי. כבר ראיתי אותו 'עוזר' לאנשים, וידעתי שכאן
זה עלול לצאת משליטה. אבל הוא כבר היה על הרגליים, מהלך את
הליכתו החולמנית לעבר המטבח. "בוא איתי" הוא אמר לפיטר, ולפני
שההוא הספיק לומר משהו או לעצור אותו עזרא נעמד מול המקרר
הענק, סגר אותו ופתח אותו שוב.
כמובן שלנגד עיניו המשתאות של פיטר עמדה חבית מלאה אנשובי
מסריחים.

אני מניחה שאיזה טריק דגים קטן לא היה ממש משכנע אותי, אבל
למזלו (או חוסר המזל, תלוי איך מסתכלים על זה) של עזרא פיטר
היה מאמין גדול, ואחרי שהם שוחחו שעה ארוכה (פיטר דיבר ובכה,
עזרא רק הקשיב ואמר שיהיה בסדר) זה הספיק לו. למחרת היום הוא
הלך לכנסייה, הודה לאלוהים, תרם 10,000$ לבית היתומים של מנהטן
ושינה את השם של הפיצריה ל"ההתגלות". ליתר ביטחון הוא גם שינה
את השם שלו לרוברט, אבל זה לא עזר לו, כי עזרא וכולם המשיכו
לקרוא לו פיטר. מאותו יום הוא גם התחיל לקרוא לעזרא שלי
ג'יי.סי. וזה כבר עשה את שלו.  

לא שאלתי את עזרא למה הוא עשה את זה. הרי סיכמנו בינינו שמותר
לנו לא לדעת למה ומה אנחנו עושים, אז לא שאלתי. למדתי לקבל את
מה שהוא עושה. אבל עמוק בפנים הלב שלי זע בחוסר נוחות. הייתה
לי תחושה לא טובה לגבי זה.



עזרא היה שלי ורק שלי. אהבתי לקום בבוקר ולנסוע לפגוש אותו ליד
הר תבור. הוא הכי אהב להיות שם. היינו עולים למעלה, ומסתכלים
מהחצר של המנזר על העמק.
היינו נשארים שם כל הלילה ומדברים עד הבוקר, ואז היה זה תורו
לספר. הוא היה מספר לי כמה הוא אוהב סתם אנשים, וכמה עצוב לו
בחג הפסח, וכמה הוא פחד להתגייס לצבא כי הוא שונא את הכיבוש,
ואיך הוא תמיד מתחיל דברים ולא מסיים אותם. והוא היה אומר לי
כמה הוא שמח שמצאתי אותו, כי אם הוא לא היה אומר את הדברים
האלה למישהו הוא היה משתגע. הייתי מלטפת את תלתליו ומחליקה על
זקנו הרך, והדברים נשמעו לי כמו מנגינה שמנגנת הרוח. והוא היה
שלי, רק בשבילי.
ערב אחד הוא ממש התפרק. "הלוואי שלא הייתה המדינה המזדיינת
והלא-פיירית הזאת" הוא צעק, "הלוואי שלא היו יהודים בעולם
מההתחלה, כי אז הם לא היו צריכים להקים מדינה רק בשביל עצמם.
מועדון סגור לחברים בלבד, שככל שהתאכזרו אליהם הם מתמלאים
בחשיבות עצמית, שהכל מגיע להם. גם כן עם סגולה.
"בעצם" הוא המשיך בשקט, "הלוואי ולא היו דתות בעולם. זה היה
פותר הכל."
הוא כל כך מתוק, חשבתי לעצמי. הוא מרגיש שהוא גילה את העולם
לבדו,שהוא הראשון שחושב מחשבות כאלה. פתאום הוא נראה לי בודד
מאוד, כאילו הוא חתיכה שלא מתאימה לפאזל הזה שנקרא החיים. כמה
שמחתי שיש לו אותי שאוהב אותו. ושמחתי שהוא יודע את זה, ושמחתי
שהבטחתי לו הבטחה שלעולם לא אעזוב אותו.

הנה הוא בא. אני שומעת אותו עולה במדרגות. הדלת נפתחת והוא
נכנס לחדר, וצונח על המיטה באנחה. אני מיד רצה אליו, להתכרבל
לידו.
"איפה היית?" אני שואלת, מריחה את ריח הגשם בשערו.
"באוניברסיטה. הילדים רצו שאשב לאכול איתם. סורי שלא באתי
לצהריים." הוא כל כך מצחיק, קורא לקבועים שלו ילדים. אני די
בטוחה שהוא צעיר מהם בכמה שנים טובות. שיהיה.
"אני מת, כל כך עייף. אני חייב מסאז'. פליז..." איך אפשר לסרב
לכאלה עיניים יפות? אני הולכת להביא את השמן הריחני.
הוא כבר השתרע על הבטן, גבו חשוף. הוא כל כך עדין ועם זאת נראה
כל כך חזק. כל השרירים שלו מכווצים. אל תדאג אהובי, אני אטפל
בך.
"תודה" הוא אומר. "איזה יום מוזר. פיטר שיגע אותי כל היום
שאפגוש את הכומר שלו. כואב לי הלב עליו, אבל אני פשוט מפחד
מאנשים כאלה. הם שואלים אותי שאלות שאין לי עליהן תשובות."
הוא מסתובב אליי להביט בי במבטו המיואש. "אני מבלבל אותם.
הייתי מעדיף לא לראות אותם בכלל."

למחרת אנחנו פוסעים במורד רחוב סט. מארק, והנה פיטר והכומר.
פיטר הנרגש מזהה אותנו מרחוק ומחיש את צעדיו, והכומר אחריו.
"ג'יי.סי., מה קורה?" הוא נעמד מולנו, ועזרא אוחז בכף ידו של
פיטר בין שתי כפותיו שלו לברכו לשלום.
"ג'יי.סי., אני רוצה שתכיר את האב בראון." עזרא מביט היישר
לתוך עיניו של הכומר, ומברכו לשלום כפי שבירך את פיטר. הכומר
אינו נרתע.
"ג'יי.סי. בא מאיזראל כמובן, האב בראון. הוא כאן כבר כמה
חודשים. סיפרתי לך על כל מה שהוא עשה עבורי, ועל מה שהוא עושה
בקהילה."
הכומר מביט בעזרא בחשדנות. אבל יש במבטו עוד משהו.
"אני מבין שאינך מאמין באלוהים?"
אני רואה את פניו של עזרא שלי נופלות. לא, הוא לא מאמין
באלוהים. פעם הוא סיפר לי שעד שהגיע לצבא הוא לא ידע שיש כזה
דבר.
הכומר אינו ממתין לתשובה. "הוא דיבר אליך פעם?" הוא ממשיך.
כן, בהמת כנסייה מטומטמת, עזרא שמע את אלוהים יותר ממה שאתה
תשמע אי פעם. אבל עזרא לא יודע את זה. עזרא תמיד אומר שאלה
דיבורים בינו לבין עצמו, אבל אני יודעת שאלוהים מדבר אליו.
ראיתי אותם מדברים. אלוהים מדבר גם אל אמא של עזרא, וגם אל בן
דוד שלו יוחנן אלוהים היה מדבר. אבל יוחנן התאבד, לפי מה שעזרא
אומר, בגלל הסכיזופרניה שלו. מאמא שלו הוא משתדל לתפוס מרחק כי
היא תמיד מביכה אותו.

אמא שלו ואביו החורג גרים עדיין בכפר נצר. כל בוקר, אחרי שאמא
שלו גומרת לדבר עם עצמה, כלומר עם אלוהים, ואבא שלו חוזר
מחליבת הבוקר הם יושבים בחוץ ושותים תה עם נענע. פעם בשבוע הם
כותבים לו מכתב.
"ילדי היקר,
מה שלומך? כאן הכל בסדר. לאבא עוד כואב קצת הגב, אבל אנחנו
שלומנו טוב.
כל העלים כבר נשרו מהעצים, ועוד מעט יתחיל הגשם למלא את הכנרת.

מתי תחזור הביתה? אנחנו מתגעגעים אליך מאוד והחיים לא יחכו לך,
ועוד מעט אפילו הבת של השכנים מתחתנת ואתה תשאר בסוף לבד עם
זוג הורים זקנים.
נשיקות, אמא."

"איני מדבר עם אלוהים, אדוני. אני מדבר רק עם עצמי ועם האנשים
שרוצים לשמוע אותי."
הוא לא רוצה להעליב, אבל אני יודעת שהוא לא אוהב את השאלות
האלה. עמוק בפנים הוא מתרתח. הוא היה עונה לו בבוז, רק שהוא לא
מאמין בלבוז לאנשים. אפילו כשהם מטומטמים. הוא גם לא מאמין
בלהתרתח.
זה בדיוק הקטע שאני יודעת שעזרא שלי רוצה להשאר לבד. הוא לא
אוהב שאנשים מסתכלים עליו כשהוא נכנס לשיחת נפש חשובה, ונראה
כאילו לשם זה הולך. אני מסמנת לפיטר לבוא איתי. גם פיטר יודע
לכבד את רצון אדונו, והוא בא. אנחנו יושבים על המדרגות בכניסה
לבניין, ומביטים ממרחק בטוח על הכומר ומושיעו.
פעם עזרא אמר לי שאנשים כל כך עסוקים בלחפש משהו שכאשר הם
מוצאים אותו הם מסרבים להאמין שהם אכן מצאו אותו. וכך הם
עומדים להם שם, ואני יודעת מה הוא אומר לכומר. בטח משהו כמו זה
שהוא יודע שמאז שאמא שלו נפטרה הוא לא ישן בלילה, או שהוא יודע
שהוא מודאג בגלל שאנשים כבר לא באים לכנסייה שלו וכו' וכו',
אבל שאין לו מה לדאוג. ואז הבעת פניו של הכומר משתנה, ודמעות
זולגות מעיניו. עזרא לוחש לו עוד משהו באוזן ומלטף את פניו
וזהו, הוא מכור לכל החיים.
Welcome to the club.

הכל נראה לקוח מתוך סרט, לא? מי זה האיש הזה, עם בעיות נפשיות
קשות המדמה את עצמו לישו?

אבל הוא באמת ישו. אפילו קוראים לו ככה בתעודת זהות- ישו
בן-דוד. הוא המשיח, בן האלוהים, שליח האל וכל השאר. ישו הנוצרי
בכבודו ובעצמו. כשהוא מת לפני קצת פחות מאלפיים שנה הוא הבטיח
שיחזור. אז למה אנשים כל כך מופתעים כשמקיימים הבטחות?
ישו נולד וגדל במעלה נצר, עם אביו החורג יוסי ואמו מירי
המשוגעת.
הוא לא מספר הרבה על הילדות שלו, כי הוא אומר שאין מה לספר. הם
חיו חיים די מנותקים מהעולם, לא טלוויזיה ולא אינטרנט ואפילו
טלפון לא היה. עד כדי כך. יוסק'ה בנה את הבית לבד- כולו מעץ,
ובאמת עשה עבודה יפה מאוד.


בחוץ כבר ממש קר. עזרא ואני ממהרים הביתה כד לברוח מהקור. הדשא
שבפארק מכוסה במעטה דק של קרח שברירי ונוצץ, ואני נזכרת שעוד
מעט יש לעזרא יומהולדת. הוא יהיה בן עשרים ושתיים. עזרא מחזיק
את ידי בתוך כיס המעיל שלו ולוחץ אותה חזק חזק כדי שיהיה לי
חם. כמה נעים לי ככה. אורות יפים מנצנצים מבין ענפי העצים
שנטועים על המדרכות, וסרטים אדומים מקשטים את חזיתות הבתים.