תומרקה וינטרוב / מתחבר אל |
ומצייר אותך בראש עם מכחול,
אני מקשיב עמוק לנפש,
המבקשת לא ליפול,
ומבחוץ...
מחייך ומעלה זיכרונות,
ושוב חוזרות השאלות,
למה שפתייך כה מתוקות?
איך זה שעינייך תמיד בוהקות?
ולי תמיד זולגות הדמעות,
ושוב,
אני מתחיל לבכות,
שוב משחרר את הנפש ונותן לה לזרום,
להיכנס אל הרגש,
להתחיל שוב לחלום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|