אני יושבת, מחשבותיי נמצאות במקום אחר לחלוטין.
מדהים איך אנחנו יכולים לנתק לפעמים את הגוף מהשכל, או אולי
מהנפש?
מעניין אם זה היה אותו דבר אם הייתי מביעה את מחשבותיי בקול.
לא שיכלתי כרגע.
לעיני רוחי חלפו שלוש השנים האחרונות. שנים רוויות ועמוסות
מידע חדש וישן.
מלאות חברויות אמיצות ותומכות. בל נצבע זאת בוורוד, היו גם
נפילות...
היינו חבורה של אנשים שונים לחלוטין, מרקעים שונים, צורות
חשיבה שונות, שנרתמו יחד למטרה אחת. תמכו האחד בשני ברגעי
משבר, היו שם לשמוח האחד בהצלחתו של השני ולחזק בכישלונות
האחר.
נכון, הייתה גם תחרות, אך היא הייתה זו שדחפה אותנו, לא כזו
שזורקת את שותפיה לצד אלא מריצה אותם קדימה.
והנה זה הסתיים.
נשארו רק החברויות.
נגד עיני עוברת תמונתו של האיש היקר שיושב בחוץ כרגע, לא מבין
לאן נעלמנו. אם הוא היה פה, אולי זה לא היה כל כך טכני ולא
הייתי נאלצת לחשוב על דברים אחרים.
אבל אני כאן עם ההוא שעשה את הבחירה, גם בשבילי, אני זו ששמתי
את האפשרויות על הכף.
לרגע חשבתי שאולי זו הייתה טעות, כשהבנתי את משמעות הבחירה
שנעשתה הבנתי שבכל מקרה החברות הזו לא הייתה מחזיקה מעמד ללא
המסגרת שנשברה, מכורח המציאות.
גמר.
נגמר.