יש איש אחד
שאף אחד לא מכיר
אף אחד לא יודע את סיפור חייו
אך מעינייו נשקפת החוכמה, אהבת הכלל.
האיש הזה ישן על ספסל, לפעמים על הרצפה
לפעמים שוכב ללא נוע, גורם לליבי להחסיר פעימה.
הוא תמיד מחזיק שקיות ניילון ביד,
ונודף ממנו ריח חזק של משקאות חריפים-
הוא בטח שותה להשכיח את העצב...
פעם ראיתי אותו מקיא, הוא היה כל כך מסכן,
לא היה מי שיחזיק אותו, יתמוך בו.
לפעמים הוא מחפש דברים בפחי אשפה,
לפעמים סתם תולה מבטים ריקים באוויר...
אך הוא תמיד יהיה שם ברחוב,
כל כך לבד,
בלי אף אחד,
בלי משפחה או אפילו כלב ללטף,
בלי מכרים...
רק הוא ושקיות הניילון שלו, הרכוש היקר ביותר ששייך לו.
עם גרב אחת קרועה, הגרב השנייה כבר איננה,
מעיל אפור, מטונף ומלוכלך,
והעיניים הכי כחולות ועמוקות בעולם.
אף פעם לא שמעתי אותו מדבר,
גם כשזרקתי לו כמה שקלים לתוך כפפותיו,
רק הינהן עם ראשו, מוקיר תודה.
הוא תמיד שם, משתלב עם הרקע,
לא מוסיף לסביבה, לא גורע ממנה. פשוט מתמזג.
אם לא הייתי מסתכלת היטב, לא הייתי רואה אותו.
הזקן המצולק, עם הגרב האחת...