זה מתחיל ברגליים, חזי חושב. ברגליים. אחר כך זה מתחיל לעלות
למעלה. קודם ברגליים, הוא אומר לעצמו, ואחר כך לקרסוליים,
לברכיים, לירכיים. הם מנסים להגיע ללב, הוא חושב. או למוח. הוא
לא לגמרי בטוח מה מבין השניים. מה שבטוח, זה מתחיל ברגליים.
כמו עכשיו, הוא חושב.
בהתחלה יש דיגדוג. או גירוד. הוא לא בטוח. באצבעות, בכפות
הרגליים. זה מתחיל לאט. אחר כך העקבים נרדמים, וזה עובר
לוורידים של הקרסול. שם זה תופס תאוצה, כי יש הרבה זרימה. בשלב
הזה כבר כולו מזיע ורועד. השיער נדבק לראש והשיניים נוקשות,
לפעמים הראייה מיטשטשת, לפעמים לא. הברכיים כואבות. הברכיים
תמיד כואבות. חזי מגרד את הקרסוליים בפראות. לפעמים הוא חותך
וריד ברגל ונותן לדם לזרום החוצה. זה נותן לו תחושה של הקלה.
אבל לפעמים זה מהיר מדי. זה מכה כמו ברק, לא נותן לו הזדמנות.

כמו עכשיו.

חזי מרגיש את הבחילה. הם מטפסים בבטן עכשיו, הוא יודע. עושים
את דרכם בכל הכח למעלה. תמיד למעלה. חזי שומע את הליחשושים.
תמיד הם מלחששים. מלחששים ומזמזמים. הוא שומע אותם בכל הגוף,
לא רק באוזניים. יש חושים שנפתחים רק בשבילם. תחושות שאנשים
רגילים לא יכולים להרגיש. ויש גם כאבים מיוחדים רק בשבילם. חזי
מתהפך במיטה בפראות, הוא קובר את פניו במזרן ומכסה את האוזניים
בכפות ידיו.
שלושים, ארבעים, חמישים, שישים... כל העומד מלפני
מאחורי ומצדדי הוא העומד... אחת-שתיים-שלוש!
"תלכו מפה!!!" חזי צורח. "אני לא רוצה לחפש אותכם!!!"
חזי מתהפך שוב ונופל, מושך איתו את הסדין המוכתם. הוא מזדקף
מעט, עיניו פעורות באימה. הוא כבר יכול לראות אותם מתחת לעור.
זוחלים למעלה. תמיד למעלה.
תכולת המגירות של הארון שלו כבר מזמן מפוזרת על הרצפה. חזי
צולל לתוך ערימות הנייר והבגדים, כלי האוכל, הבקבוקים הריקים.
מעיף את הדברים באוויר. אין להם חשיבות עכשיו. לשום דבר אין
חשיבות עכשיו. הוא זורק באוויר אשפה, מכתבים ישנים, חוברות
לימוד שהיה אמור לקרוא. הוא מוצא קופסה קטנה, בערך בגודל של של
קופסת סיגריות. אולי קצת יותר. הוא אהב את הקופסה. דפנה נתנה
לו אותה פעם, ואמרה שהיא הכינה אותה בעצמה. אבל הקופסה ריקה
עכשיו. הוא שונא את דפנה ואת הקופסה שלה, שמתרוקנות כל כך מהר.
עיניו נחות לרגע על מתנה נוספת - בבושקה שקיבל פעם ממישהי
שנסעה לרוסיה. הזיכרון האחרון לא בוגד בו. הוא אוחז בבובה בשתי
ידיו ומנסה לפתוח ללא הצלחה.
אין זמן. אין זמן. חזי חושב.
חזי זורק את הבובה בכל הכח לעבר הקיר. נשמע קול שבירה. הוא
זוחל על ארבע לעבר החלקים. הבאה נפתחת בקלות וגם זו שאחריה.
בתוך הבבושקה השלישית, יש שקית קטנה.
חזי בוהה בשקית. הזמן נעצר בשבילו. העולם מסתובב. כמו קרוסלה
של ילדים מסביבו, שרים.
עשר, עשרים, שלושים, ארבעים...
מסתובב, מסתובב. יותר מהר, יותר מהר. מסתובב, מסתובב ונעלם.
עכשיו הם רק שניים; חזי, והשקית. חזי רוצה להישאר כך לנצח. רק
הוא והשקית הקטנה, מזינים אחד את השני במעגל אינסופי של דם.
אבל הם לא יתנו לו, הוא יודע. גם הם רוצים אותה והוא חייב לתת
להם. הם צורחים לו באוזניים עכשיו.
הילדים רוקדים מסביבו, צוחקים בקול עמום ושרים שירים. חזי מנתק
את עיניו מהשקית, מחביא אותה בתוך אגרוף קמוץ ומאמץ אותה אל
החזה.
איפה? איפה זה?
הוא מטפס על המיטה וגורר את עצמו לצד השני. בצד השני של המיטה,
ליד הקיר, יש שלולית כמעט יבשה של קיא. חזי כבר ניקה אותה לפני
שלושה ימים, אבל היא תמיד חוזרת. חזי מוציא את המזרק מהשלולית
ומנגב אותו במכנסיים. אחד הילדים יוצא מהמעגל, ומגיש לחזי
נייר-כסף, חוסם עורקים ומצית. חזי מכיר את הילד מאלבום התמונות
הישן בבית של ההורים שלו. הילד עוזר לחזי לקשור את הגומי מסביב
לזרוע, מקפל לו את נייר-הכסף ומדליק לו את המצית. ביחד הם
מרוקנים את השקית לתוך נייר-הכסף. האצבעות של חזי נשרפות מהחום
של המצית. לחזי לא איכפת, אבל הילד בוכה.
הילד מכניס את המחט לתוך הנוזל המבעבע. חזי מביט במספרים
שמודפסים על צד המזרק. עשר, עשרים, שלושים, ארבעים...

חזי תוקע את המחט בווריד ולוחץ, הילד משחרר את חוסם העורקים.
מסביב הילדים האחרים מוחאים כפיים ושורקים. העולם מאט את
סיבובו. חזי מרגיש את החום מתפשט מהזרוע לשאר הגוף. החום טוב,
הוא מבריח אותם. מבריח אותם חזרה לכפות הרגליים שם יישארו
רדומים עד לפעם הבאה. הילדים קופצים עכשיו מעלה ומטה באקסטזה
אבל כבר אי אפשר לשמוע את קולם. חזי שוקע אחורה, נופל ברכות אל
תוך ערימות של ניירות ובגדים ועוצם את עיניו.

לא תמצאו אותי.