כאילו זה פשוט לכתוב, אבל נו מה כבר יש לי לפסיד?
אולי זו תרפיה טובה , להתחבר לעצמי קצת יותר , לךנסות לגעת במה
שאני חושב באמת.
מה אני באמת?
פחדן
הרי אני מונע ע"י פחדים .
עושה ולא עושה מתוך פחדים.
בורח בטירוף מהפחדים ורודף אחרי הנסיון לא לפחד.
איך אפשר ככה לחיות?
לתרץ, להסביר לעצמך שאתה לא מפחד,
לנסות להאמין שאתה גיבור, חכם , יפה, טוב.
אפשר לתרץ הכל, אין נכון ןלא נכון, אפילו הגישה המדעית מתמודדת
עם שבירת הנחות יסוד מתמדת.
אף אחד לא מוכן לחתום על כלום.
או שזה רק חלק מהפחד שלי חוסר האמון הכללי, שמעצים את הפחד.
כאילו הפחד הוא האני באמת , אני נוצרתי בתוך הפחד, אני הבן אדם
שבו שמעכב אותו מונע בעדו מדרבן אותו. בעצם הוא הנושא ואני
הסיבה התירוץ.
ממה יש לי לפחד?
בעצם אם מנסים לפרק את זה נשארים עפ פה פעור ומוח שעושה רעשים
של טוסטוס ברמזור, כאילו מחכה להתפרץ במהירות האור, אבל כשסוף
סוף יש אור ירוק הוא ממשיך לילל כששאר המכוניות עוקפות אותו
באלגנטיות ובשקט יחסי.
אני חושב שאני מפחד מלהיות קטן, מה שמוזר כי אני בהחלט מסכים
שאני קטן , לא גדול מדי לא חכם מדי לא עשיר מדי, כח זה לא הצד
החזק שלי.
מה הצד החזק שלי? זה כבר סיכמנו
פחדנות.
אה טוב בואו ניקפוץ קדימה יכול להיות שאני פחדן כי אני חושב
שאני קטן ואני רוצה להיות גדול ויכול  להיות שאני באמת לא רוצה
להיות גדול אז למה אני מפחד?
השאלה היא אם בטלנו את שאלת הגודל או שרק נכנסנו אליה?
שאלה טובה אם בטלנו אותה הרי שאני בעצם לא מפחד כי אני קטן ,
פשוט כי אני לא רוצה להיות גדול.
אבל יכול להיות שאני מפחד להיות קטן בלי לרצות להיות גדול
ובעצם אין קשר, אני מפחד להיות קטן כי אני מפחד מהגדולים.
ועכשיו מתעוררת השאלה האם אנשים מפחדים ממשהו בהכרח, לי נראה
שאני מפחד סתם כי ככה.
פחד הוא מין הרגשה ראשונית שטבועה בך.
הרי תינוק בוכה ברגע הראשון שהוא יוצא לאוויר העולם , וזאת
למה?
אולי כי ככה הוא מצליח להפעיל את הריאות שלו, לא ניראה לי ,אם
ככה עדיף שישתעל יותר יעיל ופחות מציק.
נראה לי שהתינוק פשוט מפחד פחד מוות.
אנשים נולדים מפחדים. ככה זה
הפחד טבוע בנו.
בטח הוא טבוע בנו כמנגנון השרדות כי כשמפחדים האדם דרוך יותר
החושים חדים יותר ויותר קל להגיב במהירות.
בבל"ת לקרדה איזה מין סיבה מטומטמת זו , אז למה אנחנו רגועים
בכלל עדיף שנהיה מתוחים כל הזמן וזהו.
ויכול להיות שזה נכון יכוןל להיות שאנחנו מתוחים כל הזמן כי זה
טבעי להיות מתוח ודרוך.
אפשר שהדרישה האנושית להיות נינוח היא לא טבעית. אולי כל הרצון
הזה להפטר מהמתח מהפחד הוא לא נכון אולי הוא ששומר עלינו מניע
אותנו ומביא להתפתחות והשרדות של בעלי החיים ובני האדם בפרט?
אז אם הכל כלכך טוב ויפה אז למה אני מודאגכי אני מרגיש מפוחד
כל הזמן?
אולי אני מפוחד מדי?
אולי כדאי לי לשאול את עצמי ממה אני מפחד כל כך?
ממה אני מפחד?
לא יודע, אולי אני מפחד מהכאב.
כן בוודאות אני מפחד מכאב. כאב הוא סממן למצב לא טוב. כשכואב
עצובים. אני לא רוצה להיות עצוב.
אז רגע אני לא רוצה להיות עצוב כי כואב או לא רוצה לכאוב כי
עצוב?
ממה אני מפחד יותר מהעצב או מהכאב?
אולי זה אותו הדבר. אולי עצבות ומכאוב זה אותו דבר?
אולי כאב הוא בגוף ועצבות היא בנפש. אבל זה לא יכול כי לפעמים
אני כלכך עצוב עד שממש כואב לי.
ואולי כואב לי כי יש קשר בין נפש לגוף.
אולי כשכל כך עצוב בנפש, אז עצבות וכאב זה אותו דבר.
אז אולי הפחד הוא דבר טוב כי הוא מרחיק אותי מהכאב ומהעצבות.
כאב ועצבות זה רע. פחד מרחיק מכאב ועצבות. פחד הוא טוב.
כשתינוק בא לעולם הוא בוכה מפחד או מכאב?
האם אפשר לפחד כלכך עד שכואבים?
אולי מה שמבלבל כל כך הם המילים וההגדרות.
פחד, כאב , עצבות בכי.
מה שבטוח , זה מוזר שתינוק שיוצא לעולם הוא דווקא בוכה, מה הוא
לא יכל לצחוק דווקא?







1.

- תדחפי , נו תדחפי.
- תי.. סתום את הפה ותביא לי אפי.. דורל.
- עוד מעט ונגמר גב, לנדאו. עכשיו סובלים ואחר כך נשמח, מה.
- אוווו.
- גב' לנדאו אנחנו רואים את הראש.. הנה זה מגיע.. הנה הוא בא.
- אוווו
- עוד כמה דחיפות ויהיה לנו מזל טוב.
- אוף אוף אוף אוף אוףףףף, א א א א פידורל.
- עוד תראי כל כאב עכשיו רק יביא לך את האושר לחיים, הנה כבר
הראש יוצא ולדחוף.
- או או
או או אוווו
- הנה זה מגיע
- הא הא הא הא, הי הי הי ,אוהוהוהו הא הא הא.
-נו גברת לנדאו שתי דחיפות ונגמר, את שומעת אותו?
קול צחוק נשמע שוטף את חדר היולדות וכאילו מצווה שתיקה על
הצוות הרפואי.
נגה מתעלפת ומתעוררת שוב בחדר שלה בבית החולים. בזווית העין
היא רואה את האחות מסדרת את הסדין.

- הוא בריא? הכל..בסדר?
- ששש..  גב' לנדאו הכל בסדר את צריכה לנוח, אמרה האחות בעודה
מנגבת את הזיעה מראש היולדת.
- אני רוצה להחזיק אותו.
- קודם לנוח, עבדת קשה, את גיבורה גב' לנדאו, כבר ננקה ונחזיר
את זה אלייך.
דר' סטונהרט יכנס אלייך עוד דקה , תנוחי, תנוחי.
- איפה שם טוב, בעלי?
- הבעל? שם טוב? בחוץ מדבר עם הדר', כבר, כבר יבואו, עכשיו
לנוח.
היולדת, נגה, הניחה את ראשה על הכר ונשפה שתי נשיפות גדולות,
ליבה בישר לה רעות, אך גופה היה תשוש.
היא רצתה לצעוק, תביאו לי את הילד שלי , זה הילד שלי!!! אני
סחבתי אותו כמעט תשעה חודשים בבטן ושמונה שעות עברתי גיהנום
בשבילו , מותר לי להינות ממנו עכשיו, מי אתם שתקחו לי את הילד
שלי!!
הדלת נפתחה הבעל, שם טוב, נכנס . מבט אוהב ליווה שתיקה מחרישת
אוזניים וחיוך מתנצל.
- איך את מרגישה, נגה?
- מה אמר הרופא, למה לא מביאים אותו אליי?
- לא יודע, לא הבנתי, כבר הרופא יבוא.
- שם טוב, מה זה לא הבנתי, איזה אבא אתה? אני מוציאה את הנשמה
שמונה שעות ואני רוצה לראות את הילד שלי, שמעתי אותו, מה קורה
הוא לא בריא הוא מת? מפגר? מה קורה, שם טוב? תגיד לי... אין לי
כוח...
שוב נפתחת הדלת ודר' סטונהרט נכנס ומתיישב לצד היולדת.
- איפה הילד שלי דר'? הכל בסדר?
- משפ' לנדאו,  נגה אני יודע שאת מותשת ואני יודע שאת רוצה
לראות את התינוק אבל זה כרגע אי אפשר זה בבדיקה ואם זה מה שאנו
חושבים שזה אז אני רק רוצה שתדעו שיש לנו את כל הסמכות על פי
חוק..
- סמכות?
הדלת נפתחת.
- זה דר' גספן הוא פסיכיאטר והוא יסביר לכם.
- מה יסביר?, שאלה היולדת.
- שלום, אני דר' גספן, ובאתי לדבר איתכם על הולד.
- תינוק. תיקנה היולדת
- כן, משפ' לנדאו אתם צריכים להבין ,לפי הסטטיסטיקה דבר כזה
קורה פעם למליון, באמת.
וזה לא כל כך קצת כמו שזה נשמע, בטח לא לאור הנזק שדבר כזה
יכול לגרום.
-     דר' אני לא מבינה, איזה נזק, מה זה זה?
- טוב , תקשיבו.., כן..  נגה את זוכרת משהו מהלידה.
- אני עדיין עייפה.. אני לא..
- כן, אנחנו עושים את זה מוקדם כי את שמעת אותו, שמעת אותו,
נכון?
- את מי? את התינוק שלי? למה אתה מתכוון?
- מבחינה נפשית התינוק שלכם נולד מעוות, אתם צריכים קודם
להבין את זה.
- מעוות, נפשית, איך אפשר להגיד את זה הוא רק נולד?
- תינוק נורמלי כשבא לעולם,  בוכה . לפעמים הוא שותק וגם זו
בעיה אבל לא כמו אצל זה.
- מה זה זה? דר' מה אתה אומר, למה אסור לנו לראות אותו?
- התינוק שלכם סובל מבעיה חמורה ואנחנו חייבים להרחיק אותו.
- להרחיק אותו? אני רוצה לראות אותו עכשיו הוא שלי לא שלכם,
הבנת!!!, שם טוב, לך תביא אותו, אני רוצה לראות אותו עכשיו,
עכשיו!!!
- נגה, נו רגע תקשיבי, רק דקה. יש בעיה.., גמגם הבעל.
- מה הבעיה? להרחיק? אני לא רוצה, רוצה אותו עכשיו אצלי.
נגה מנסה להתרומם וכוחותיה לא יכלו לה, האחות מיד קפצה והשכיבה
אותה בתנועה שכזו, כוחנית-מרחמת.
- רגע, רגע גב' לנדאו.
- מה הבעיה איתו למה אני לא יכולה לראות אותו?, הדמעות והקול
הבוכה לא עצרו את שפת הגוף ולא כיבו את האש הניתזת מעינה. היא
יכלה להרוג אותם, את כולם. רק שהייתה תשושה ולא יכלה לקום
ממשכבה.
קצות אצבעותיו של הרופא גיששו אל כף ידה של היולדת, מחפשות
מגע.
- את שמעת, את עוד עייפה, את עוד תיזכרי... גב' לנדאו, נגה,
התינוק שלך נולד... צוחק.
שתיקה השתררה בחדר.
היולדת בהתה ברופא, מעכלת את הבשורה.
- מה?
- התינוק שלך נולד צוחק!
- אז מה?
פניו של הרופא התרצנו.
- גב' לנדאו,תינוק נורמלי לא נולד צוחק.
- אז מה?
- גב' לנדאו תינוק בריא בא לעולם בוכה. תינוק כזה כמו שלך איזה
אישיות יש לו לדעתך?
מבטו היה נוקב דרך זגוגיות משקפיו, היישר אל עיני היולדת.
- איזה?
- לא אנושית, גב' לנדאו, הרפואה והחברה מתמודדת שנים רבות עם
תופעות כאלה, גב' לנדאו את מבינה באיזו מפלצת מדובר? אם נרשה
לדברים כאלה לקרות, את מבינה מה הנזק?
- איזה נזק? אתה מטורף!
- גב' לנדאו את מבינה מה יצורים כאלה יכולים לגרום למרקם
האנושי החברתי, לסדר, לערכים,לאנושיות. את יכולה לדמיין לעצמך
אדם שלא יכול לבכות, אנושות בלי דמעות? את מדמיינת לך על איזו
מפלצת אנחנו מדברים?
- זה.. הילד.. שלי!!!!! , חתיכת מטורף,
היולדת קפצה ממיטתה וידיה שלופות כחרבות מכוונות אל גרונו של
הרופא.
בעלה והאחות תפסו אותה כל אחד בצד אחד והצמידוה למיטה. דר'
סטונהרט יצא מהחדר במהירות.
דר' גספן נעמד על רגליו מרוחק מהמיטה.
- אני רוצה את הילד שלי!! , צרחה היולדת, מי אתה חושב שאתה!?!
אלוהים???.
- את חושבת שאלוהים ברא את כל התינוקות בוכים סתם?, התריס
לעומתה הפסיכיאטר.
עיניה ברקו מדעות וכעס, היא הייתה מרותקת למיטה ע"י בעלה
ותינוקה נלקח ממנה, מי יודע לאן, כי הוא   נולד צוחק! היה לה
ברור כי אלו דקות השפיות האחרונות שנותרו לה.
- אתם מטורפים! אתם מטורפים כולכם! התינוק שלי לא אנושי? אתם
לא אנושיים, כולכם!!!
דר' סטונהרט חזר לחדר במרוצה ובידו מזרק הוא חשף את זרועה
ובמיומנות הזריק לה את סם ההרגעה.











2.
א.
כל החיים היא נתנה לכולם, החיים לקחו לה לאט-לאט, ביס-ביס.
בלי לדעת הרבה הכרת תודה היא כמעט סיימה את חייה.
כמו חיה שמריחה את המוות, ברגע האחרון, נעמדה על שתי רגליה
האחוריות;
צהלתה הזקנה יצאה ממנה כאילו היתה שם מאז ומעולם, מחכה
להתפרץ.


ב.
עיניה בהו אל הויליון הלבן, הדהוי ונפלו כמו בבת  אחת אל הסדין
הלבן, כמו עיניים של מריונטה שהלך לה הקפיץ.
היא ישבה אל הכריות שלה, נתמכת-יושבת ככה, חצי-חצי.
הריח מחוץ למסדרון ניקז אל לשונה מיצי רוק של תיאבון.
רחמים הופיע בדלת.
את תווי פניו של רחמים, לא זהתה רות, אך דמותו הרחבה והגבוהה
היתה ייחודית בין האחיות, שכן רחמים היה הגבר היחיד בקומה,
מלבד דר' שמואל, שהיה נמוך ממנו וקירח.
- נו מה רות, איך אנחנו מרגישים היום?
רות חייכה מבלי לחשוף שיניים, רחמים לא ציפה לתשובה.
באוגוסט הבא ימלאו שלש שנים למפגשים היומיים, של ארוחת
הצהריים, בין רות לרחמים.


ג.
הימים היו ימי סתיו, חדר האוכל היה אפל וסגריר, רות שוועה
לאלומת אור שתחמם את גבה .
רות רכנה אל השולחן, עצמה עיינה ודמיינה פרץ אור צהוב שיוצא
מהחלון ומחמם את גבה.
לשניות ישבה כך ואז פקחה את עייניה אל החדר הקר.
רות היתה עצובה.


ד.
רות זהתה שתי דמויות מתקרבות לעברה, אחת מהן הייתה דמותו של
רחמים, הוא החזיק בידו מגש.
רק לא המרק הזה... לא שוב פעם... ,זה כל מה שהדהד במוחה, ...רק
לא המרק הזה.
- א-נו רות הינה ההאתי לך מרק חם, מרק עוף, כמו שאת אוהבת, את
אוהבת עוף , נכון רות?
רחמים לא ציפה לתשובה, שכן הפעמים היחידות ששמע את רות מדברת,
היו לפני כשלוש שנים, בשנה הראשונה שהגיעה, וגם אז לא הייתה
דברנית גדולה.
קולה החרישי נשמע פעם בפעם מבקש לדעת אם מישהו היתקשר, אולי
ילדיה ומדי פעם בקשה לדעת אפילו אם בעלה, עליו השלום, צלצל.


ה.
עינה נעצו מבט בבלילה שבקערתה.
שפתיה התכווצו וזווית פיה שקעה אל אחורי שיניה התותבות ולשונה
נשלפת משמיעה צקצוק, שכולו חוסר הנאה.
רחמים והצדודית שאיתו התיישבו ליד רות והמשיכו להרעיש כזוג
זבובים, צורמים באוזני רות.
ביד רועדת הרימה את הכף , השקיעה אותה במרק, ממלאה את ביטנה
בנוזל החם ומקרבת אותו אל פיה, תוך כדי טפטוף לאורך השביל
הדמיוני בין קערת המרק לפיה.
באמצע הדרך נפרע פיה והתכוון לקבל את הבשורה. הכף נכנסה אל הפה
והנוזל מצא משכנו בפיה של רות, שוטף את בלוטות הטעם ומוצא דרכו
אל הגרון ומשם אל הבטן.
בלוטות הטעם זעקו, לשונה רקדה בחוסר נחת, הלוע התכווץ והבטן
כימעט שהחזירה את מנחת הצהריים.
פרצופה היה כאבן , מבט עיינה לא השתנה, שוב ניסתה לקחת לגימה
מהמרק ושוב חלל הפה ומערכת העיכול מחו בתוקף.
פרצופה של רות היה נעול, משלים.

פיתאום נעמדה על רגליה ופלטה בקול סירנה הולך ועוה .
-  מספיק,  
אי אפשר ככה ותקשיב טוב איש צעיר לי אין בעל וילדים לא באים
לבקר, אוזנים שלי לא שומעות  כלום חוץ מהרוח.
עיניים שלי לא רואות פנים של אנשים, רגליים שלי לא הולכות ,
אני זקנה. אבל הפה שלי וכל אחת מהבלוטות טעם שלי חיות,
עדיין! ואני לא מוכנה לשתות את הדבר הזה שאתם קוראים לו פה
מרק, זה לא מרק ואני עוד לא מתה, ברור?
אני רוצה עוף! טעים! ועכשיו!!!
הבנת אותי איש צעיר?!?, כזה מרק תגישו בהלוויה שלי , לא היום.

רחמים שתק לשניה, התעשט קם ואסף את המגש.
ו.
קול נקישות שיניה של רות בעד העוף, נשמעו כקסטניטות עייפות.
העוף נלעס ביסודיות, לאט ובחתיכות קטנות.
סיבוב אחרון של הלשון את חלל הפה ליווה כל בליעה, שלא לפספס את
הטעם.
רות אהבה עוף.
לא אכפת לה אם הוא שלוק, מטוגן אפוי, צלוי. מצידה, שיקרקר.
אלומת האור חיממה את גבה.
טעם העוף רקד בפיה בגרונה ובביטנה.
עניה צחקו.

רות היתה מאושרת.