הרי שדברים טובים קורים רק לאנשים אופטימיים.
ומי בכלל אומר שקיים דבר כזה?!
ואם אנחנו הופכים לאופטימיים רק כאשר קורים לנו דברים טובים?!
ואולי בעצם אנו תמיד אופטימיים, רק מסתירים את זה עם מסיכת מים
על פנינו? שהרי עוד מעט היא תתייבש ואז נשטוף אותה ונצא שוב
מהאמבטיה לעוד יום חדש, נחייך כמו תמיד, נעשה חיים. ככה, עד
שנצטרך שוב למרוח מסיכת מים על פנינו, בתקווה שהפעם היא תתייבש
מהר יותר, כי זה כבר מתחיל לעצבן ולגרד בפנים.

ואולי אנו פשוט מצטערים. מתחרטים על זה שאולצנו לכות את הפנים
במסיכה להסתרת חצ'קונים, ונשארות צלקות, כי בשלב מסוים כבר
נמאס לחכות שייעלמו. חוסר הסבלנות הורג אותנו, והסבלנות אט אט
פוקעת. אז מכאיבים. מחטטים בפצע עמוק, העיקר לפוצץ אותו כבר.
שכל המוגלה שבפנים כבר תצא ושזה לא יכאב יותר.
ואז זה אדום. וכואב. אי אפשר לגעת בזה. זה ממש כואב. וגם
מכוער, עד כדי דרישת פלסטר.

אבל מדוע, עם כל זה, אנו עדיין אופטימיים? הרי אין סיבה ממשית
לחייך.
הפנים כואבות, הפצע משאיר צלקת.
ואולי זה טוב... הרי בסופו של דבר, לומדים מזה את הלקח. בפעם
הבאה פשוט נשים מסיכה ואולי זה יכאב פחות.

אז דברים טובים קורים גם לאנשים פסימיים.
או שבעצם זה השביל?!