לפעמים כשאני גומר ואת לא זזה אני בטוח שהפעם זה נגמר.
שהפעם הרגתי אותך על בטוח.
כל פעם בחמש שניות מטורפות אני מתחיל להריץ את כל התפילות שאני
מכיר (זה תמיד נגמר ב"שהכל נעשה בדברו").
אני תמיד מבטיח שזו הפעם האחרונה. לא עוד אתן לאיברי לשלוט בי
ובפעולותי.
אני יושב/שוכב קפוא, ואז מתקרב לשפתיך לנשיקה... להרגיש אם את
חיה.
המבט שאת זורקת לי יותר שחור בכל פעם, את קמה, מתלבשת, את
הולכת.

לפעמים כשאתה גומר אני מנסה להרגיש אותך.
לפעמים אתה גומר.
לפעמים אני מנסה להרגיש.
לפעמים אתה מביט בי בעיניים מפוחדות.
לפעמים זה מצחיק אותי, אבל אני לא צוחקת.
לפעמים אני מעדיפה למות מאשר שתגע בי.
אתה לא רואה אותי.

הוא גמר והתחלתי לבכות.
הוא חשב שבכיתי מכאב, אחר-כך מכעס, אולי מתסכול.
הרבה מילים הוא זרק עם סימני שאלה אחריהן.

"מה עשיתי?" הוא חזר על המשפט שוב ושוב.

הוא לא מבין - בכיתי מתוך הרגל.