לפעמים... לפעמים אני חושבת
מה אפשר לעשות, כשבנאדם רחוק?
מה אפשר לעשות, כשכבר אין כוח?
ואיך בכלל אפשר להתמודד עם זה?

אז ממ...
אני עוצמת עיניים. מנסה להתרכז.
האמת שבדרך כלל זה לא הולך.
באמת.
חחח זה מצחיק, למען האמת.
אבל.. את יודעת.
הצחוק מחפה על הבכי.

והנה את, פה.
עומדת מולי. כבר בת 16.
מספיק גדולה כדי להבין, אבל קטנה מכדי לדעת.

ו... פתאום אין לי מה להגיד.
פתאום אני במצב הזה שאנ'לא יודעת מה לעשות.
שאת יודעת... שנים עוברות, חברים מתרחקים.
זה גורם לך לחשוב על כל מיני דברים.

ולפעמים... לפעמים... לפעמים אנ'לא הכי...
את יודעת... מראה את זה...
או.... מודה בזה.
אבל זה כן כאן.

את.
ורק את.
ו...פתאום נפסקות המילים
ונעצרת המוסיקה

אבל לא את. ולא אני. ולא אף אחת משתינו.
את יודעת... זה ממשיך.
ועוד שנה 17, ואז 18.
ובלי ששמנו לב... 50.

ואז המוסיקה ממשיכה להתנגן
והמילים ממשיכות לזרום.

ואיתן.. אנחנו.
את. אני.
אני ואת.

ואני.. אני כאילו מחפשת את הפריצה הזאת החוצה.
המקום הזה שיגיד לי: "בואי לכאן, כאן הכל בסדר".
הבנאדם הזה שיבוא ויגיד לי: "אל דאגי. היא עוד תחזור".
אבל... אין מקום כזה.
וגם אין בנאדם כזה.

והאמת היא ש...שזה בסדר.
התרגלתי.
באמת כבר התרגלתי.

אבל את יודעת...
לפעמים...
לפעמים אני מעדיפה לא להתרגל.
לא לקבל את המצב כמו שהוא.
להילחם וזה.
אבל אין באמת על מה להילחם.
זו לא איזו מלחמה או משהו.
זה פשוט... את. אני.
אני ואת.

את יודעת..
תמיד ידעת.

וזהו.
לא... לא נותר הרבה כאן. כמו שאת רואה.
רק... רק את. אני.
ו...אני ואת?!