I just can't understand. Nothing.
הכל פתאום נעלם. כאילו כמו בהתמוססות כזאת... שאו שזה הופך
למשקע ונהייה משהו כבד על הלב, או שזה פשוט מתמוסס ונעלם. אבל
זה עדיין שם.
כולם פתאום נעלמו. כל החברים, כל האנשים. כל הרגשות, כל הכאב,
כל השמחה, הכל נעלם. נשארה רק האפאתיות. האדישות הזאת שמלווה
אותי כחברה הכי טובה כבר כל כך הרבה זמן. באמת חברה הכי טובה.
הכי טובה שהייתה לי אי פעם. לפחות היא לא פוגעת בי, ולא נוטשת
אותי ברגעים הכי קשים.

יש לי ביקורת מאוד קשה להעביר. מאוד. איך נתתי לך הכל, את
החיים שלי נתתי לך. הייתי מוכנה לוותר על הכל בשבילך. על כל
העקרונות שלי ויתרתי בשבילך. על כל האהבות שלי. סגרתי חשבון עם
הזמן שלי. הודעתי לו שנגמר. שאין יותר. שמעכשיו רק את מחליטה.
ולא איכפת לך. לא מפריע לך בשיט. זה לא בסדר. זה לא בסדר... כל
המצב הזה.
המצב הזה של אני מרגישה לבד. בפעם הראשונה בחיים שלי שאני באמת
מרגישה לבד. באמת לבד.
כאילו... אין. אין לי עם מי לדבר. אין לי עם מי להיות. יושבת
בבית וכותבת, כי זה הדבר היחיד שעוד נשאר נאמן לי. באמת. אני
אפילו לא מבקשת שיהיה לך איכפת, אבל אם כבר לא איכפת לך אז אל
תנסי בכוח להראות לי שאת, כמו אין דבר, פה. אל תדחפי ת'צמך
לתוך העניינים שלי בכוונה.
לא יודעת. אני כבר לא אוהבת אף אחד. אני לא... לא יודעת.
כאילו... נעלמו לי כל הרגשות. אנ'לא מסוגלת לאהוב
מישהו/מישהו/משהו/אנית'ינג עכשיו.
אני לא סומכת על אנשים, הם גם ככה ייעלמו בשלב מסויים.
אני כבר לא בוטחת באנשים, כי הם גם ככה יפגעו בי.

ורק אני אשמה. באמת.
זה תלוי בי. ורק אני אשמה.