אף-פעם לא הבנתי... לא הבנתי הרבה דברים...

אבל הדבר שהכי לא הבנתי, זה כמה יהיה לי חסר. כמה אני אתגעגע.

אתה חושב שאתה מכיר את עצמך... אבל כשאתה עומד במבחן תמיד אתה
תיהיה מופתע מהתוצאות ומעצמך.

חשבתי שאני לא קשורה אליה, גם אחרי מה שקרה קצת בכיתי, אבל לא
תיארתי לעצמי שאגיב בכ"כ רגשנות והיסטריה...
אני חשבתי שאני אוכל להסתדר, כמו שכולם אמרו לי.
אבל הם שיקרו לי בפנים, שיקרו כאילו אין מחר... בעודם יודעים
את האמת... ואני? מתפתלת לי. בין אדם לאדם, בין חיבוק לחיבוק,
בין ניחום לעוד ניחום.
בעודי אינני מבינה היכן אני? מה אני עושה כאן? איך הגעתי
לכאן?
מה קרה?
עוד לא הצלחתי לעכל דבר... אבל האנשים שלידי - רק הם ידעו
הכל!
ואני, כמו תינוקת קטנה, כבר אדומה מדמעות...
הבנתי עד כמה היא חסרה לי, הבנתי עד כמה אני אתגעגע אליה,
הבנתי שאולי אני לא אוכל לחיות בלעדיה...
הייתי רוצה למות במקומה ושהיא תהיה במקומי...
שאני אוכל להסתכל עליה מלמעלה ולשמור אליה.
רק שהסתכלתי במראה הבנתי שאני לא אראה אותה יותר...

את אחותי התאומה.