"הוא נוסע על 180", לחשתי לו באוזן, והוא רק הנהן באדישות
מוחלטת.
איש קרח כזה, יש האומרים אובדני. רציתי לתת לו יד, להרגיש את
העוצמה דרכו, לתת לגלי החמימות לשטוף אותי, לא לפחד מההשלכות
וכל הדברים הקטנים. עכשיו זה אנחנו ומכונית הספורט האדומה.
יושבים במושבי עור אחוריים המלטפים את גבנו ומחליפים מבט של
תמימות והרבה מעבר.

עוד היינו בתחילת הקשר. השקענו פי שתיים מאמץ להיראות
במיטבינו, לסנן כל שורה שעוברת בחלל האוויר, פחות מבטים ארוכים
כאלה של השלמה ויותר נגיעות של קרבה.
מנסים למכור עצמנו אחד לשני במחיר של בושם זול, אבל עדיין
להריח כמו ניחוח אלים.

מחלון המכונית נשקף מחזה מדהים, הכנרת שכל כך אהבתי, נושקת
לשמש השוקעת. מחזה טבע מרהיב של מים כחולים מתמזגים עם דם
השמש. שמחתי שהוא שם.
רגעים כאלה הופכים חסרי משמעות כשלא חולקים אותם עם מישהו,
הרהרתי לעצמי.
השארתי אותו להתמזג עם הטבע והפניתי את מבטי לצד השני. הוא
הבחין בכך ונתן לי יד.
אולי זה לא עוד משחק זול? אולי הכל נעשה בתום לב, מתוך רגש...
מתוך אהבה.
מישהו אמר אהבה?

לא רציתי להתאהב. נכוויתי פעמים רבות מדי. אך לא אוכל לשקר
ולאמר שבסתר לבי לא קיוויתי שגם לו יש את העקצוץ הזה בלב. אולי
כדאי להוריד את הרושם, את משחק התפקידים?
צחקתי צחוק מריר בלב ותהיתי לעצמי אם גם הוא מנסה להריח את
הבושם הזה, את הניחוח הזה, את הבושם הזול, או שאולי עליי לומר
את ניחוח האלים.

הבטתי בו בכמיהה. בו, עם העיניים הדומעות מהרוח הקרירה והקמט
החמוד הזה שיש לו במצח בכל פעם שהוא מהרהר ונסגר אל תוך עצמו.
בדרך שבה הוא שילב את ידיו בחן הזה ששמור רק לו.
לפתע הוא פנה אליי.

"באיזה בושם את משתמשת?"
"סתם משהו שקניתי בשוק. למה, אהבת...?"