איך יהיה זה לחיות את שארית חייך ? כאשר אתה כבר יודע מה צפוי
ובכל זאת אתה לא מסוגל להחליט ? אמיל קילרם התחבט באותה השאלה
בדיוק באותו ערב. שמונים שנה אף לא חשב על כך. ועתה, כמו הגיע
האביב החדש אל סף ביתו והוא אינו מהסס וקופץ מייד החוצה - לשיר
עם הציפורים המבשרות על בואו.
הוא עטה עליו את מעיל הגשם האפור שלו, סגר את כל הכפתורים,
בידו הרועדת והמגוידת אחז כבר מטריה בלויה, ויצא החוצה.
בינתיים היה זה רק טפטוף קל, אך הגשם רק יתחזק במשך הלילה, ידע
ולפניו עוד כברת דרך ארוכה עד לקצה העולם...

הוא היה יכול להישבע שקפץ, רואה כבר את זוהר הגלים המתנפצים על
הסלעים למרגלותיו, עוד רגע וגם ראשו יצטרף אליהם, יוסיף מרירות
קלה וגוון נוסף שייעלמו במהרה עם הגל הבא. משפקח את עיניו מיהר
לסגור אותן שוב. ואז פקחן לאט, לאט והעז להביט סביבו. המטריה
עדיין בידו, פתוחה לרווחה, ומעיל הגשם שלו ספוג מים עד
לברכיים. רגליו היו רטובות, הוא הרגיש רעד של כפור עובר בכל
עצמותיו. עדיין מסרב להאמין, פנה אמיל אל מתלה המעילים בכניסה
לביתו, הניח את המטריה על הרצפה ופשט את מעילו. הוא בדק את
גופו הגרמי, מישש כל חלק וחלק, לא מאמין עדיין. הוא לא חלם !
לעזאזל... הוא לא שתה כלום לפני שיצא ומעולם לא היה סנילי,
וזאת בדיוק הסיבה שהלך לאותו מקום ! הוא ניגש למטבח, השעון
הראה שהוא נעדר בסך הכל שעה אחת מביתו. ההליכה לשם, כך העריך,
לא גזלה יותר מחצי שעה... גם מעולם לא הילך בשנתו - מה קורה
איתי ? שאל ושלוש דפיקות נשמעו בדלת. אמיל רק סיים לנטול את
ידיו והתכונן להכין לעצמו משהו לאכול, הוא שאל :
"כן ? מי שם ?"
"זה אני אמיל, תפתח, אני מצטער על השעה אבל זה מאוד חשוב."
"וואניר ? זה אתה ?"
"כן אמיל, אתה תיתן לי לעמוד כאן בחוץ עוד זמן רב ?"
"הו, כמובן שלא," אמר והלך לפתוח לידידו את הדלת, "מה שלומך ?
היכנס, תן לי את המעיל שלך." אמר ותלה את מעילו של וואניר לצד
שלו, "שב שם, אני מגיע עם תה חם עוד כמה דקות."
"בסדר." אמר וואניר ופנה אל חדר האורחים הקטן להתיישב. אמיל
הצטרף אליו כעבור מספר דקות והביא עמו מגש קטן ומסודר - קומקום
תה הודי חזק, שני ספלוני חרסינה ועוגיות ביתיות מהקונדיטוריה
הקרובה. וואניר כבר הכיר את כללי הטקס, הוא מזג לאמיל ספלון
אחד, חיכה שייקח לגימה קטנה ואז מזג לעצמו גם. הם ישבו בשקט
במשך כדקה לפני שסקרנותו של אמיל גברה עליו. הוא שאל, "ובכן,
וואניר, מה מביאך אלי בשעה כזו? אני מקווה שזה לא חדשות
רעות..." פניו של אמיל קדרו לרגע לאחר שהזכיר את האפשרות.
"הו, בכלל לא, זו הפתעה די נעימה למען האמת, חשבתי שתשמח
לשמוע, אחרי כל מה שדיברנו על הנושא ההוא..."
"אה... הנושא ההוא, כן." אמר אמיל והשפיל את מבטו.
"מה ? אתה כבר לא מעוניין ?" שאל ידידו, "הפסקת להתאמן ?"
"אתה לא תאמין לי אם אספר לך, וואניר. אתה תחשוב שהשתגעתי..."
"מה ? מה פתאום, אמיל ! עכשיו תקשיב הכנסתי אותך לרשימה
של..."
"אל תאמר את זה וואניר !" הרעים לפתע קולו של אמיל, "אמרתי
שאני לא רוצה שום עסק אתם - הם אנשים חולים ! ועוד לקחת כסף על
זה כשאני יכול לעשות את זה בעצמי, למי הם חושבים את עצמם ?"
"כן, כבר עברנו על זה, אמיל, אבל מה זה משנה לך באמת למי ילך
הכסף ברגע שתמות...? הם רק עוזרים לאנשים לחיות באמת את הרגעים
האחרונים שלהם ! לא היית רוצה למות בקפיצה מצוק לדוגמא, נכון
?" אמר וואניר בכעס גובר.
"מה אתה יודע על זה ?!?" אמיל קם ונופף בידיו לכל עבר, "אתה
ניסית פעם לקפוץ מצוק ? אתה יודע מה זה להיות בן שמונים ושש ?
לעזאזל ! איך אתה מעז בכלל לדבר כך ? נראה אם תאמר את אותם
הדברים בעוד עשרים שנה, אז נראה מה אתה באמת שווה !"
וואניר שתק ונשען לאחור בכורסתו.
"נו מה ? אתה לא אומר כלום הא ? הבנתי את המשחק המלוכלך שלך !"
אמיל נרגע במקצת והתיישב מול ידידו, "מה יוצא לך מזה ?"
"כסף כמובן." אמר וחייך בחביבות.
"מה ?"
"אתה חושב שהייתי בא לכאן בשעה כזאת בלילה בכדי לבשר לך את זה
אם לא היה יוצא לי מזה איזשהו רווח?"
אמיל כמעט והאמין לידידו הוותיק, אבל וואניר לא יכול היה לשלוט
בעצמו ופרץ בצחוק מתגלגל...
"וואניר - חתיכת ממזר חסר רגישות שכמותך !" אמר אמיל בחיוך
ותוך זמן קצר הצטרף לידידו בצחוקו המתגלגל.

השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר כשסיימו שניהם לארגן את כל
הפרטים הקטנים שנותרו. לאחר שסיפר לידידו את שאירע באותו לילה
הסכימו שניהם שאין זה משנה כעת מה חשב בעבר, עכשיו הכל השתנה
והגיע הזמן למות לפי בחירה, עד אפיסת הכוחות, עד שהמוות והאדם
ירצו להגיע האחד אל השני במידה שווה...



אימוני הירי והכושר החלו אך לפני שבוע, ואמיל, למרות שהיה
הקשיש ביותר בקבוצה, הפגין יתרון ניכר על חבריו. עוד כשרצה
לקפוץ באותו היום, גמר אומר לעשות זאת כשהוא בשיא אונו. הא !
הוא יראה לעולם ! מה היה יכול להרוויח והפסיד רק בגלל איזה
מנגנון טיפשי שאף אחד לא יודע איך הוא פועל, וגורם לכולם למות
בסוף. הזדקנות הם קוראים לזה ? הא ! הונאה !!! זה באמת כל
העניין - אתה מקבל את חייך רק בכדי לאבד אותם בסוף בלית ברירה.
אז לפחות את סצינת הסיום הוא יוכל לבחור בעצמו. גם זה משהו...
חשב בעודו מנקב חורים נוספים במטרות הרבות שעמדו מולו.
כשחזר לביתו באותו יום עבר בחנות הספורט ורכש אופני כושר חדשים
וזוג משקולות קטן. שיהיה גם מה לעשות בבית. האימונים היו
אמורים להימשך עוד שלושה שבועות נוספים בטרם יובא כל אחד ואחד
מהם, פנים מול פנים אל מול הגורל שבחרו לעצמם. הסבל מחנות
הספורט הניח את אופני הכושר בחדר האורחים והלך. אמיל קרע את
הניילונים מהמושב ומשאר חלקי המתקן ועלה על האופניים. הוא נסע
במשך שתי דקות לערך, ברמה הנמוכה ביותר כשנשמעו שתי נקישות
החלטיות בדלת. אמיל עצר את האופניים, ירד ופנה אל הדלת. הוא
נעמד מולה ושאל, כהרגלו, "מי שם ?"
"משטרה," אמר קול נוקשה, "נא לפתוח את הדלת !"
משטרה !!! לעזאזל - מה הם כבר יכולים לרצות ממני ? חשב... הרי
לא ייתכן שוואניר... לא - הוא לעולם לא יעשה דבר כזה !
אמיל ניגש אל הדלת ופתח אותה בזהירות. הוא ביקש מהשוטרים
להזדהות לפני שנכנסו פנימה והסבירו לו שעליו להתלוות אליהם
לתחנת המשטרה הקרובה. העירייה, מסתבר - החליטה לתבוע אותו על
אי תשלום מסים ציבוריים והוא מבוקש לחקירה בנושא מזה כמה
שבועות. כל הסבריו של אמיל על כך שמעולם לא היה ידוע על כך
שעומדת נגדו תלונה כזו ושהיה עליו להתייצב בבית המשפט בתאריך
זה וזה... דבר לא שכנע את השוטרים, שנהגו בו בנימוס, אך
בתוקפנות מסוימת. לבסוף התלווה אמיל אל השוטרים בחוסר רצון -
אך ללא התנגדות פיזית כלשהי...

השוטר החוקר הציג את עצמו כ"פקד טאריטר", אך אמיל ניצל את
ההזדמנות הראשונה שעלתה בידו לדבר עם מישהו בעל מנת משכל
ממוצעת, בכדי למחות על המעצר הטיפשי הזה ולדחות כל בקשה של
אותו פקד חצוף לדבר בנימוס ו"...לשמוע מה יש לי לומר לפני
שתקפוץ למסקנות שגויות..."
"זו שערורייה !" זעם, "סקנדל ! לא נשמע כדבר הזה במחוזותינו
מאז ימי הביניים ! לא קיבלתי מכם אפילו התראה אחת !"
פקד טאריטר, מסתבר, החליט להירגע לעת עתה ולתת לאמיל לכלות את
זעמו לריק. משהניח שסיים אמיל את מנת התלונות הראויה לכל אזרח
הגון אמר בקול שקט ומרגיע, "שב בבקשה, אמיל. תרצה לשתות משהו ?
תה אולי ?"
"לא, תודה." אמר אמיל אבל התיישב בכל זאת. הוא הביט סביבו על
חדר החקירות העלוב. מואר ע"י נורת ניאון אחת ויחידה, חסום בדלת
פלדה משוריינת. לאחר שסיים לבחון את סביבתו, שם לב לכך שהפקד
אינו נוטה לפתוח בשיחה מהר כל כך...
"ובכן ?" שאל אמיל, "נרגעתי, בסדר ? עכשיו מה ?"
פקד טאריטר רק חייך חיוך קטן של ניצחון ואמר, "אמיל - אינני
יודע למה לא שלחו לך התראות על אי תשלום המסים, ואני מצטער על
כך מעומק לבי - אך העובדות נשארות בעינן, אתה לא שילמת מסים
!"
"רק תאמרו מה אני צריך לשלם ותעזבו אותי בשקט, נו - אז לא
הייתי אזרח כל כך הגון... לעזאזל - אני כבר אדם זקן, איך אתם
לא מתביישים בכלל לעצור אותי על דבר כזה?" מחה אמיל בתוקף
ביודעו שזה לא עומד לשנות הרבה את מהלך החקירה.
"או אולי עדיף לומר  ששילמת מסים לגורמים לא חוקיים ?"
וואניר !!! זעם אמיל בתוך תוכו, על פני השטח ניסה לשמור על
שלווה מלאכותית.
"כמו מי למשל ?" בחר להיתמם.
"כת המתאבדים, לדוגמא, אתה יודע שזה לא חוקי ?"
"הו, כן, נו - רק תנו לי לשלם את המסים המחורבנים שלכם ותעזבו
אותי בשקט..."
"וזה בדיוק מה שמביא אותי לסיבה האחרונה להיותך כאן היום."
"הו ?"



לשחק בשארית חייך. זה היה כל העניין פה. אמיל ידע זאת מרגע
שהכניס את עצמו לחול הטובעני הזה. אתה תנקוב בשמו של המשחק
ואנחנו נייצר אותו בשבילך, תמורת נתח פעוט מצוואתך...

היום הוא היום !
אמיל ישב על הרצפה בחדר האורחים, שקוע במדיטציה, מכין את נפשו
לפגישה הבלתי נמנעת עם בוראו. הוא פקח את עיניו בדיוק בזמן.
ניגש אל הדלת באותו רגע בו אחד ממלוויו הרים את ידו לנקישה.
"אני מוכן." אמר בפשטות. הם היו גבר ואישה, הבחין אמיל. אף אחד
מהם לא הוסיף דבר. האישה קשרה מטפחת שחורה סביב ראשו והגבר אחז
בידו והוביל אותו למכונית שחיכתה להם.
כשהגיע למקום יכול היה להבחין בשלושה מעמיתיו לקבוצת האימונים
שרועים בתנוחות שונות של מוות על אלונקות. הוא היה הבא בתור
להיכנס אל האולם. כמה דקות של שלווה נוספת עברו על אמיל בעת
שהכינו אותו למפגש המיוחל. סצינת הסיום הוחלפה והוא הוזמן
לצעוד אל גורלו.
בפנים הכל היה חשוך. צפצוף חלוש נשמע לימינו ולמרגלותיו. מבט
בכיוון הראה אור ירוק קטן מנצנץ. הוא הרים את הרובה האוטומטי
שנח לידו והעולם התעורר לחיים !
עתה עמד אמיל על גבעה ירוקה, קרחת יער מוגבהת. העצים השתרעו עד
האופק. ציוץ הציפורים המלאכותי נשמע מכל עבר. השמש החלה להאיר
את שמי הבוקר לשמאלו, מחממת את עורו הקריר. הוא חייך ועצם את
עיניו לרגע, מנסה לנצור את הרגע בזיכרונו, רגעיו האחרונים בין
החיים. בדיוק כפי שביקש, ציין לעצמו בשביעות רצון מוחלטת.
עכשיו יהיה זה רק עניין של דקות ספורות בטרם יהפוך הכל לתוהו
ובוהו שיסתיים במותו. להקת ציפורים פרחה לה בבהלה ממעמקי היער
לימינו, וטיפות קלות של גשם החלו להרטיב את חולצתו ופניו.
האוויר נעשה קריר וריח של יער בגשם החל לעלות באפו. הגשם התחזק
תוך שניות ספורות עד שהפך לזרם מים בלתי פוסק שניתך עליו
בזעם.
הוא היה מוכן.
גם מבעד לשאון הנורא של הגשם הניחת על הארץ, הצליח לשמוע את
שלוש השאגות האימתניות שקרבו אליו מלפנים. הוא כרע ברך וחיכה.
הוא ידע בדיוק מהיכן הם יגיעו. הן היו בלתי חמושות ועירומות
כביום היוולדן. הן היו יפות כל כך - פיות! ולא אמיתיות כל כך!

הוא ירה בשלושתן בלי היסוס. לא הצליח לזכור מדוע ביקש שישאגו
בהסתערותן עליו, והאדרנלין החל לפעפע בדמו. חושיו התחדדו עוד
יותר. הוא נעמד בחזרה על רגליו, ניגש לגופות שחלקן עדיין זעו
בעוויתות מוות משונות. תהה לרגע מי תכנת התנהגות כזאת לאחר
המוות, ושבריר שניה לפני שראשו הותז הספיק לשמוע את העשב נמעך
מאחוריו. הוא התכופף ופנה לעמוד אל מול אויבו החדש. אדם שעיר
ומפחיד שהיתמר לגובה של יותר משלושה מטרים. ההחטאה גרמה לו
להחליק ולהפנות את גבו לאמיל שכבר החל לכוון את רובהו לכיוון
ראשה של החיה המבעיתה. אבל אז שמע אמיל קול נוסף מאחוריו ומיהר
להסתובב ולשחרר צרור קצר בכיוון הכללי ממנו בקע הקול. הייתה זו
עוד גורילה שעירה שהסתערה לעברו. הקליעים פגעו בכתפה והיא צנחה
לצדו של אמיל, מתבוססת בדמה. בינתיים הספיקה החיה השניה
להתאושש מהחטאתה, ומייד פנתה להסתערות נוספת. אמיל ירה כדור
אחד מדויק לראשה והפיל אותה מתה על הקרקע. הגורילה השניה
התאוששה גם היא במהירות ונעמדה על רגליה. אמיל הספיק לזוז צעד
אחד לאחור ולחסל גם אותה.
עכשיו עליו לרוץ אל היער, ידע.
זה מה שביקש, כל מה שרצה היה להתעמת עם אותם סיפורי ילדות
מבעיתים, להיות הגיבור של אותם סיפורי מפלצות שסבו היה נוהג
לספר לו כשרצה לשכנעו לעשות משהו. כשיאזלו הכדורים, הוא יילחם
בידיו, וכשיתלשו את ידיו - יילחם בשיניו, ואז ייווכח כיצד סופם
של אותם סיפורים הוא בלתי נמנע.
בפתחו של היער קיבלו אותו שדונים קטנים אשר את מפרקתם שבר בזה
אחר זה בלי היסוס, לאחריהם הגיעו עכברושי ענק, לטאות, דרקונים,
וכוחו של אמיל הלך ואזל. הוא ידע מה עליו לעשות ברגע שישחרר את
הקליע האחרון למעופו.
המכשיר כבר היה ספוג מים, אך לשם כך היה מיועד. הוא לחץ אותו
בידו ברגע בו פגע שליחו האחרון של המוות המדומה בדרקון שעט
עליו ממרומי אחד העצים.
הכל היה חשוך שוב.
רק הרובה חסר התועלת נח בידיו הרועדות וספוגות הזיעה. הוא היה
רטוב כולו ורועד, ספק מקור - ספק מעודף אדרנלין בדמו. הדלת
נפתחה והאור מבחוץ אילץ את אמיל לחפות על עיניו.
פקד טאריטר צעד פנימה. אמיל ידע שזה הוא מבלי לזהותו כלל.
"הסכם הוא הסכם." אמר טאריטר, "כל מה שתבקש בכדי לשים קץ לחייך
נוכל לספק עתה."
אמיל רק עיווה את פניו בהכרת תודה מאולצת והניח בידו של הפקד
את המכשיר הרטוב ששימש לאותו איתות קריטי. הוא שם פעמיו החוצה,
אל האור, עייף ורטוב. בחוץ הושיט לו אחד השוטרים מגבת ובקבוק
עם משקה חם. פקד טאריטר שוחח עם כמה שוטרים אחרים ואז פנה
בצעדים מהירים לעברו של אמיל.
"יש רק שאלה אחת שאני רוצה לשאול אותך."
"כן ?" אמר אמיל ביובש.
"לא פחדת שיאזלו כוחותיך ולא תספיק להפעיל את מכשיר העיקוב
בזמן ? לא פחדת שמשהו ישתבש ?" שאל.
"לא. וכי יש לי משהו להפסיד ? אני זוכה בטוב משני העולמות -
הדרך בה רציתי לסיים את חיי הסתיימה בחיים. אך בקרוב אצטרף גם
אני אל אבותיי."
"אנחנו רק נצטרך אותך מחר בשמיעה המוקדמת, אמיל, אחר כך, אחרי
שעדותך נגד מנהיגי כת המתאבדים תהיה מוקלטת, תהיה חופשי לעשות
כרצונך. לעולם לא נטריד אותך יותר."
"תודה על הכנות, פקד, היה שלום." ולא להתראות, חשב בלבו כשצעד
משם הרחק במעלה הגבעה שהובילה לביתו. היה משהו בנימת קולו של
אמיל שהציק לטאריטר, אך בטרם עלה בידו לתהות על משמעות הדבר
נשמעה חריקת הבלמים מרחוק, וכשהפנה את ראשו יכול היה לראות את
גופתו של אמיל מסיימת את מעופה ונוחתת על אחת המכוניות החונות
לאורך המדרכה.

גופתו של אמיל הייתה שרועה שם במשך כמה שניות עת התפאורה כולה
קפאה על מקומה ואז נעלמה כלעומת שהופיעה, שבועות ספורים קודם
לכן. חושך מוחלט שרר מסביב עד שלבסוף נפתחה הדלת ושני אנשי כת
המתאבדים נכנסו פנימה כשהם נושאים אלונקה. הם הוציאו את אמיל
משם בזריזות, מפנים מקום לבא בתור ברשימתם ההולכת ומתארכת.
וואניר רק ביקש להציץ בחטף בידידו המת כשנשאו אנשי הכת תפילה
אחרונה לעילוי נשמתו של אמיל : "תם המשחק בשארית חייך - תהי
נשמתך צרורה בצרור החיים."

וואניר היה יכול להישבע שראה את אמיל מזיל דמעה, ואז נכנס גם
הוא פנימה, לשחק בשארית חייו.