ולפעמים הים שקט ואין גלים,
וגם אתה לפעמים, מאופק.
תלוי ברוח, במזג האויר.

והציפורים הבודדות שנשארו,
גם הן עפות דרומה, עוזבות,
בדיוק כמוה.

והשמש מבצבצת מבעד לעננים,
שולחת קרניים בוהקות.
בוהקות ומסנוורות, אולם לא מחממות.

ואתה מביט בהן, מבטח אחרון.
והן, במקום הגלים, מתנפצות על המזח.
ואיתן מתנפץ כל שביב תקווה אחרון שנותר.

והרוח מנשבת, מניעה העצים.
וברקע נשמע רשרוש העלים.
וגם הם עוזבים, נושרים.
מבשרים על סוף מתוק. של אהבה.
סוף מתוק של תקווה.