רב-פקד קארין ציגלר

זה קרה בדיוק יום אחרי הביקור אצל התעשיין אליעזר סמולרצ'יק,
שגופת רב המשרתים שלו נמצאה ללא רוח חיים באחוזה.
"תשמעי, ציגלר", נכנס כרישי הנבוך למשרדי, "אני מצטער שלא
סיפרתי לך על זה..."
"באמת חבל, כרישי. אני כל הזמן חשבתי ששם משפחתך הוא כרישי",
אמרתי בטון שיש בו מן הנזיפה.
"לא", הסמיק כרישי, "שם משפחתי, כפי שהבנת, הוא סמולרצ'יק. אבל
תמיד שנאתי אותו וכשנכנסה הסדרה 'פלורנטין' גם די נבהלתי
שיחשבו שאני קרוב משפחה של ההומו שמשחק שם. את יודעת איך זה
אנשים..."
הוא העביר יד בשערותיו הלבנות, הבודדות, מתנועע מצד לצד במבוכה
של פיל בחנות חרסינה, דימוי שהלם ביותר את נתוניו הגופניים.
"בכל זאת, בוס", המשיך לפתע, "למרות שאני, בלשון המעטה, לא
מעריץ שלך ואת לא מעריצה שלי, תאמיני לי שהחוק ושמירתו די
חשובים לי. אני בכלל לא מסכים עם הסגנון שבו אבא שלי דיבר
אליכם. למעשה, כל השנים שבהן החזקתי מעמד כשוטר היו בגלל שהניע
אותי הדחף לגלות מה עלה בגורלה של אימא שלי".
"תשמע", הרמתי את קולי מעט, "את השיחה הזו ננהל במועד מאוחר
יותר. עכשיו עומד להגיע לעיר קצין משטרה בדרג גבוה ואין לי זמן
להמשיך"

"כן, תיכנסו!!!", אמרתי בקוצר רוח, כשנשמעה דפיקה בדלת. חליפת
קטיפה ענקית ועניבה חסרת טעם נכנסו לחדר, עוטפים בתוכם את
התעשיין השמן שלדון גרין.
"שלום, רב-פקד ציגלר...", אמר בקול שקט מהרגיל, ידיו המטונפות
מונחות על מותניו העבות.
"שלום, מה העניין?!", קטעתי אותו בגסות רוח, מביטה במסמכים
שלפניי במקום בו, בזמן שמנורת השולחן שלחה אלומת אור חזקה
לעברי. איש רזה בחליפת תכלת ועניבה כחולה, שדי הפתיע אותי,
נכנס לפתע למשרד, בוחן בעיניו את שלדון.
עיניו של שלדון הקולני היו עצובות, מובסות, יכולתי לראות שרצה
לומר לי דבר מה אבל היסס.
"רציתי לעדכן אותך בדבר מה. החברה שלי שייכת כעת ל'סמולרציק
תעשיות בע"מ'. התעשיין הזקן הזה שחזר לעיר השתלט על החברה
שלי", אמר ולפתע הסתכל על הבחור לידו, "אז ניסחתי איתו הסכם
שהופך אותי לסמנכ"ל בחברה שלו, בתמורה לכך שלא אתנגד להשתלטות.
חוץ מזה, הוא הצמיד אליי עורך דין צמוד, שמחויב לעקוב אחריי
לכל פגישה עסקית. תראי, תראי איך הוא עוקב אחרי כל תנועה
שלי!!!"
שלדון הוציא בידו הכבדה והמגושמת מסמך מכיס מעילו ונופף בו לכל
הכיוונים. עיניו של עורך הדין נצמדו למסמך כאילו ניסו לדוג
אותו. שלדון זז ימינה, עיניו של העורך דין זזו ימינה. שלדון זז
שמאלה , כך גם עיניו של העורך דין. במאמץ נואש ואחרון, עשה
שלדון אווירון מהמסמך והעיף אותו בחדר, כך שעף לתקרה, עשה כמה
סיבובים ונחת בפח האשפה. והעורך דין בשלו, עיניו כמעט יוצאות
מחוריהן, מבצעות את כל התמרונים המסובכים.
"תשמע", טפחתי על שכמו בידידותיות מזויפת, "הייתי שמחה מאוד
להמשיך לשמוע אותך, אבל יש לי פגישה חשובה".

"עופו מפה!!!", שאג כרישי לתוך ההמון הסואן והצפוף, "משטרה
עוברת!!!"
הוא טבע בים של מרפקים וכרבולות פנקיסטיות, בים של אגרופים
שנשלחו בין חברי הכנופיות, רק ראשו השמן והמקריח מציץ בייאוש
מתוך ההמולה, נראה כמו סופגניה מכוסה בצמר גפן מתוק, שהושלכה
לתוך בריכת דגי פיראנה רעבים. הוא שלף את האלה והכה את הנערים
האלימים, מפלס לעצמו ולנו דרך בקהל. במרחק כמה מטרים מאיתנו,
מישהו שלף אלה והכה בפנס הניידת שלנו. קולו של הפנס המתנפץ
העביר בנו צמרמורת. שנייה לאחר מכן קפץ מכסה המנוע ועשן פרץ
משם, שנייה לפני השמע האזעקה.
"זה פשוט נורא...", התנשפתי, מיישרת את בגדיי המקומטים, "עוד
יאשימו אותנו באזלת יד, אבל האמת היא שאנחנו די חסרי אונים מול
גל הפשיעה הזה. הממשלה לא מקצה לנו משאבים בגרוש".
"שלום לך, המפקדת!!!", חייך לעברי גבר יפה תואר, שחור שיער
ומעונב בעניבה צבעונית, "אני שמח לראות שאת פה, הטקס עומד
להתחיל!"
לחצתי איתו יד, מתבוננת בז'קט המבריק שלבש. מסנוור ממש.
"אני מניחה שאתה פקד מאיר דניאל...", מצאתי את עצמי מחייכת
אליו בחזרה, "נעים להכיר. אני רב-פקד קארין ציגלר!!! הברנש
הגבוה לידי הוא פקד עמוס, הסגן שלי!"
"נעים להכיר", לחץ עמוס את ידו, "מקווה לשיתוף פעולה פורה
יחדיו וכל זה..."
"הבחור הרזה הוא רב-סמל שי שרשנשבסקי".
"כן, אבל כולם קוראים לי נימני", העיר בנימוס נימני.
"הבחור הצנום הוא ולדימיר סלוטקין, אחראי המחשבים במשטרת באר
שבע".
"נעים להכיר", לחץ ולדימיר הנבוך את ידו.
"טוב, הגיע הזמן להתחיל", חייך מאיר ופתח בדבריו.
"בוקר טוב לתושבי באר שבע!!! העיר באר שבע צועדת היום למאה
ה-21. בעזרתם האדיבה של 'סמולרצ'יק תעשיות בע"מ', נפתח מרכז
השיטור הקהילתי שאתם רואים לפניכם. שמי פקד מאיר דניאל ומוניתי
לפקח על היחידה, לנהל את פעילותה השוטפת. כיצד יעזור המרכז
לאכיפת החוק? הדבר תלוי בכם ובמידת ההתנדבות שלכם...", אמר
ופתאום חייך חיוך מבריק ומלא קסם, מלא שיניים צחורות.
"ועכשיו", הכריז, "מספר דברים ממי שיזמה את הקמת המקום, רב-פקד
קארין ציגלר, מפקדת משטרת באר שבע!!!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעו, גם כמה קריאות בוז חלושות
מהחוליגנים שבקהל.
"בוקר טוב. הייתי רוצה להרחיב ולהגיד מספר מילים על פקד מאיר
דניאל, מפקד המרכז. מדובר בקצין משטרה מבריק, שעזב יום אחד את
משטרת באר שבע ופנה לעשות לביתו. ליתר דיוק, כדי להקים חברת
אבטחה פרטית משלו.  לא מזמן התקשרתי אליו וביקשתי ממנו שיחזור
מהפרישה המוקדמת, שיחזור לבאר שבע וינהל את המרכז. תארו לעצמכם
כמה הופתעתי, כשהוא הסכים ולא ניתק לי בפנים!!!".
רעמי צחוק נשמעו מהקהל.

ולדימיר

חזרנו לתחנה.
"תשמע", חייך הפקד הגבוה והמסורק, תוך כדי טפיחה על שכמו של
עמוס, שמשום מה הגיב בקרירות, "אני יודע עליך רק דברים טובים.
שמעתי שהסתננת ל'אבו כביר' והתחזית לאסיר מסוכן, גם שמעתי
שהיית מעורב בחיסולו. אני מעריך את האומץ שלך!!!"
הוא לחץ את ידו ועמוס חייך בנימוס, אבל משום מה הפרצוף שלו
נראה כאילו בלע בורשט מלפני חודש...
באותו רגע נכנסה יעל החייכנית לתחנה. היא יישרה את המדים שעל
גופה הקטן ואת הכובע לראשה, שנייה לפני ששלפה מכיס חולצתה פנקס
והחלה לרשום בו משפט או שניים על מצב התנועה בשטח שלה. עיניה
היו נעוצות ברשימות שלה, מכל מה שהלך סביבה התעלמה.
הסיידים הצעירים הפסיקו שנייה את עבודתם והתבוננו בבלונדינית
המתולתלת והחטובה בהתפעלות.

"תשמע, אני אשמח אם בחלק מזמנך הפנוי תעזור לי לארגן את השיטור
הקהילתי. אנחנו זקוקים לאנשים כמוך...", חייך חיוך חלקלק,
חליפתו משמיעה רשרוש קל. לדעתי גם הג'ל המוגזם שעטף את שיערו
השמיע רעשים צעקניים לכל מי שהסתכל עליו, אבל זו כבר השערה
מרושעת שלי.
יעל הרימה את עיניה והחוירה בתוך שניות. עור הפנים שלה נהיה
לבן, אם תשאלו אותי גם התלתלים הצהובים שלה נהיו בלונד פלטינה.
פתאום היא התעלפה, נופלת ברעש איום על הרצפה. כובע המצחייה שלה
נפל והתגלגל על הרצפה. נבהלתי מאוד והפסקתי לשנייה ממעשיי,
שהיו לאותה שעה עריכת האתר.
"יעל, את בסדר?!", נבהלה הבוסית ציגלר ורצה לעברה עם כוס מים,
שופכת על פרצופה רבע כוס.
יעל השתעלה והתיישבה בקושי, כי נחנקה קצת מהמים שנשפכו עליה.
"טוב, תשמעו, אני מקווה שיעל בסדר. אני... חייב לזוז...", אמר
הפקד הגבוה ופניו עצבניות משום מה, "אשתי עכשיו בקורס הכנה
ללידה ואני די חייב ללוות אותה..."
הוא ניגב במטפחת שהוציא מהכיס את הזיעה שנטפה מפניו.
"זה בסדר, פקד דניאל, תשמור על עצמך", אמרה ציגלר בחיפזון.
הפקד הלך משם, נחפז גם הוא ובתוך שנייה נעלמו מהתחנה חליפה של
ארמני וטונה ג'ל לשיער.
"תגידי, הכל בסדר?", שאלה שוב ציגלר, מנגבת את פניה של יעל,
בזמן שהתעוררה לגמרי.
"אני...", החלה יעל לומר ופתאום פרצה בבכי. היא רצה לשרותים
ובדקות הקרובות נשמעו משם קולות של הקאה. נימני משך בכתפיו,
כרישי גחך בשקט את הגחוך שלו שאומר "נו, היא נקבה ונקבות בוכות
מכל שטות. למה ציפיתם?!". אחר כך כולם התפזרו משם.
"ולאד...", לחש לי עמוס, על פרצופו סימנים של דאגה, "בוא איתי
שנייה. יש לי הרגשה מוזרה מההתחלה שמשהו לא טוב עובר על יעל...
זה לא סתם, מה שקרה לה..."
הוא סימן לי שאזוז מהמחישב ואלך בעקבותיו. עשיתי לו פרצוף של
לא מבין, אבל הלכתי אחריו. כשסימן לי לעצור כעבור חצי דקה,
עמדנו בכניסה לשרותי נשים.
"יעל...", עצר אותה עמוס בכניסה, "מה הבעיה?"
"אין שום בעיה, תעזבו אותי כולכם כבר!!!", זעפה יעל, מבטה
מתחמק ממנו.
"תשמעי, אני לא מאמין לך", חייך עמוס, "בתור אחד עם היסטוריה
של בעיות, אני ממש לא מאמין שאין לך בעיות. אני לא אלחיץ אותך
בנושא, אבל אם בא לך את יכולה לספר לי מה קורה. וזה אפילו
שולאד מקשיב, כי ולאד די דיסקרטי. נכון ולאד?"
חייכתי והנהנתי בהסכמה.
"אם אני אספר לכם את הסיפור הזה, אתם תצטרכו לשמור אותו
לעצמכם..."
"ברור", אמרנו שנינו.
"בשביל שאספר לכם...", אמרה יעל בקושי, "כדאי שתדעו שפקד מאיר
דניאל הוא חבר טוב של ההורים שלי. הכרתי אותו עוד כשהייתי ילדה
קטנה. הוא היה הבייביסיטר שלי, שמר עליי. בחור טוב, לכאורה.
אבל מה שאבא לא יודע עד היום, כי אם היה יודע היה הורג אותו,
זה שמר דניאל היה נוגע בי בצורה מאוד מסוימת ועושה בי מעשים.
החלאה הזה לא שילם על מעשיו עד היום ומאז רק הצליח בחיים
ואפילו נולד לו בן לפני שנה וקצת... ועכשיו עומד להוולד למנוול
הזה בן נוסף..."
"לא הייתי מאחל לשונאים שלי אבא כזה מגעיל", אמר בקול רם עמוס,
פניו מאדימות מרגע לרגע, "פשוט מדובר בקורבן מרגע לידתו"
"לא, אין דווקא מה לדאוג בקטע הזה", אמרה יעל פתאום בטון נחרץ.
פתאום רעדה והחלה לבכות שוב, תלתליה הזהובים נרעדים גם הם.
עמוס ניגש אליה ובאבירות שלף מטפחת מכיסו.
"הוא מאוד אוהב את הילדים שלו..." רעדה בזמן שעמוס ניגב את
דמעותיה, "יום אחד הוא שמר עליי בבית שלו. כשסיים לגעת בי,
התקרב ללול של הילד שלו, שאז היה בן 4. הוא סגר את המכנסיים
שלו ונגב את ידיו המטונפות בגסות על השמלה שלי. אחר כך אמר לי
בגאווה, הקול שלו עדיין מהדהד בראש שלי,  'את רואה את הילד
הזה? הוא האוצר שלי!!! הוא היחיד שלא אגע בו לעולם, היחיד
שאכפת לי ממנו!'. הפעוט צחק לעברו והבנזונה הרים אותו מעלה
מעלה בשתי ידיים. הוא שיחק אתו כמו שאב אמור לשחק עם בנו ואחר
כך אמר לי שאם אספר למישהו, אני מתה... אבל תמיד הוא אמר לי את
זה".
"איש מגעיל!!!", התעצבן עמוס, "אני אמצא דרך לנקום בו!!!".
"לא... ", נבהלה יעל, "אני לא רוצה שתפתח את מה שקרה!!! אל
תתקרב אליו, אני מעדיפה לשכוח מהכול, כמו שכבר עשיתי בעבר!!!"
"יעל, תאמיני לי שאני לא הולך לעשות משהו שיפגע בך..."
"אבל..."
"תגידי, יעל, את סומכת עליי או לא?"
היא הנהנה לחיוב.
הוא חיבק את יעל חיבוק מנחם והיא בכתה על כתפו במשך מספר דקות
רצופות. פרצופו הוסיף להיות אדום מכעס ונחיריו התרחבו בצורה
מפחידה, היה ברור לי שהוא חושב על משהו...

"תגיד, עמוס, אתה לא הולך לעשות משהו טפשי?", שאלתי בדאגה,
"אני יודע שיש לך קשרים במשטרה, כי... אתה שוטר, אבל זה יכול
להיות קשה לחלץ את עצמך מהכלא..."
"אל תדאג", חייך עמוס, מסנן קללה מתחת לאפו הארוך, "פקד מאיר
דניאל הולך לחטוף נקמה מאוד מיוחדת... הוא לא יידע מאיפה זה
בא לו..."

רב-פקד קארין ציגלר

"תגיד, אתה יודע למה יעל התעלפה היום?", שאלתי את עמוס בלילה,
כשנפגשנו להתעלסות לילית בביתי.
"לא", אמר עמוס ונשק לפי, מתפתל בין הסדינים ומתיישב להפסקה
קצרה. הוא שלף סיגריה מהקופסה שליד המיטה ועישן.
"אבל...", אמר בזהירות לפתע, "יש לי חשד שזה קשור איכשהוא לפקד
מאיר דניאל. אני מציע לך לשים עין עליו, הוא חשוד..."
"בסדר", אמרתי בטון רציני ופתאום הנחתי יד שובבה על בטנו,
דוחפת את גופו היושב לשכיבה על המזרן. הוא הביט בי במבט מופתע
ונרגש.
"בוא, יא פדלאה, תעשה מה שאתה יודע הכי טוב!!!", צחקתי, נשכבת
עליו בכל גופי...

למחרת יעל התקשרה להודיע שהיא חולה. די הופתעתי, אך לא ייחסתי
לכך חשיבות. בהפסקת הצהריים שמתי לב שעמוס ישב על הספסל ועישן.
הוא ינק את העשן מהסיגריה ונראה עצבני. נעצתי בו מבט שואל אך
נראה היה שהוא לא שם לב למבטיי. ולדימיר הסתובב לידו ונראה
עצבני למדי.
"תגיד, אפשר לקבל סיגריה מהקופסה?", התיישב פקד מאיר דניאל
בכבדות לידו. החליפה הבוהקת שלו היתה מלוכלכת בשרוולים מהטיח
שנשר מהקירות המתקלפים.
"כן, אני אשמח...", אמר עמוס בהסח הדעת ושלף 2 סיגריות. אחת
מהן העניק למאיר ואת השנייה שם בין שפתיו, מוכן לינוק את
הניקוטין ברגע שתדלק הסיגריה. הוא שלף את המצית מהכיס וקרב
אותה לסיגריה, משתהה ונהנה מהרגע.
"תשמע, אני מקנא בך...", הרהר בקול רם מאיר ושלף מכיס החליפה
שלו חבילה קטנה, "תגיד רוצה שוקולד?"
"כן, בשמחה... מה אמרת?"
"אני מקנא בך. אתה מגשים את כל הערכים ששוטר צריך להגשים
לדעתי", אמר והעביר לעמוס, שעישן וחייך, קובייה, " העובדה
שהתחזית לאסיר מסוכן במשך חודש מראה איזה אופי יש לך. אבל אני,
אבא לילדים, כבר איבדתי את האומץ. אני לא יכול להרשות לעצמי
להשאיר את המשפחה לבד אם יקרה לי משהו..."
"האמת היא שאף אחד לא יודע את האמת על כל סיפור ההתחזות הזה",
חייך עמוס חיוך עקום, לועס את הקובייה. פקד מאיר דניאל העיף
לעברו מבט של תמיהה. מדי פעם קם ונענע את העגלה שבה הביא את
בנו התינוק.
"למה אתה מתכוון? מה לא פורסם על המשימה הזו שאתה יכול לספר
לי?"
"שום דבר חשוב...", חייך עמוס חיוך משונה, מנער את הבלייזר
הסגול שלו מאבק, "שום דבר חשוב..."

ולדימיר

כל הבוקר דאגתי. דבר ראשון, הרצפה היתה מטונפת. וברור לכם מי
יצטרך לנקות אותה, נכון? דבר שני, השרת של האתר המשטרתי נפל,
אז עבודת העריכה שלי לאתר היתה בבעיה. דבר שלישי, כל הזמן
חששתי שעמוס יעשה משהו נורא, למען האמת ממש פחדתי ממרחץ דמים
נורא. אחרי שראיתי שעמוס לא הולך להשתגע לי, חזרתי לעבודת
העריכה. שמתי לב שמישהו הניח על השולחן שלי פתק, אז התחלתי
לקרוא. אחר כך איבדתי את הריכוז אז  חזרתי להקליד, נלחם
בוירוסים כחייל רומאי בודד בחפירות, נדמה לי שזה ביטוי שאראל
סג"ל כתב פעם.
"איפה הילד שלי?!", צרח מאיר דניאל, מגשים את הסיוט שלי, "הוא
נעלם!!!"
החוורתי וקמתי מהכיסא. הפקד הגבוה והסמכותי עמד במרכז החדר
ורעד, מצביע על העריסה. העריסה המקושטת, שצבעה היה צבע תכלת
ונקודות כתומות מעטרות אותה, היתה ריקה.
תיקון טעות, כמעט ריקה. היה בתוכה פתק והיה כתוב בו, באותיות
מחוברות בדם,"הרשעים לא יעלוזו ואף ישלמו בדם". הפנים שלי,
שהיו כבר חיוורות, הלבינו עוד יותר.
"מה קרה פה?! מה הרעש הזה?!", התעצבנה ציגלר ויצאה מחדרה,
כרישי נוהם והולך בכבדות בעקבותיה. כשראתה את העריסה הריקה
הבינה.
פקד מאיר דניאל, האיש בעל הביטחון העצמי הגדול ביותר בעולם,
לקח בחיפזון את הפתק מהעריסה וקימט אותו, מביט לצדדים כמו חיה
מפוחדת. הוא חשב שאיש לא שם לב וכמעט צדק, רק אני ראיתי. פתאום
שמתי לב שגם עמוס נעלם.
"בוא כרגע למשרד שלי ונקבץ רשימת חשודים", הודיעה ציגלר בקור
רוח, "פקד מאיר דניאל... אתה בסדר?"
הפקד החלקלק העביר יד על שיערו החלק והמשוח בג'ל, עיניו
מתרוצצות בחוריהן מפחד. בידו השנייה שחרר את העניבה ותפח את
צווארון חולצתו. הזיעה ניגרה על צווארו.
"כן, אני... בסדר...", אמר בחיפזון, "אני... פשוט כל כך
דואג...", פרץ בבכי, "הם לקחו את הילד שלי..."
"תשמע, קיבלתי פתק...", לחשתי באוזנו, "אני יודע מי לקח לך את
הילד. בוא לאזור התעשייה של באר שבע ותראה. אבל תבוא רק איתי
ובלי משטרה, אני מכיר אותו ויודע מה הוא יעשה".
"אבל מי ח..."
"אל תשאל שאלות!!!", קטעתי אותו בנזיפה, "אין זמן, בוא נלך
לשם!!!"
"מה אתם לוחשים שם...?", תמהה ציגלר.
"נספר לך אחר כך, המפקדת...", קרצתי לה קריצה רב משמעית. היא
חייכה אליי בהבנה.

הצינור החלוד חרק וטיפות נזלו ממנו. קרן אור בודדה ומיואשת
הסתננה למפעל, מבעד כל האפלה הזאת. לבסוף נכנעה והתמזגה עם
התאורה הכהה של המקום.
"תגיד, אתה בטוח שהגענו למקום הנכון?", הדהד קולו הנחוש של
הפקד הגבוה. אבל לעומת קולו, עיניו הביעו רק בהלה, מפלי זיעה
נטפו על פרצופו והעניבה היתה מונחת ברישול לא אופייני על
צווארון חולצתו הפתוח. החולצה שלו היתה מקומטת ושיערו היה פרוע
מרוב שהעביר יד עצבנית בשיער. עשן הסיגריה האחרונה, שכיבה
בחיפזון, הותיר אותותיו על שרוול חולצתו, הוא פשוט נראה
זוועה.
"כן, תרגע!!!", פקדתי עליו, "פקד דניאל, אתה מצטייר לי כאדם
בעל תושייה. אז אני מבקש שתתעשת, הבן שלך זקוק לך!!! אני הולך
להקשיב בצד, כדי שהחוטף לא יחשוב שמדובר במלכודת או שטות
אחרת!"
"פקד דניאל!!!", נשמע קול רם ונישא במפעל. הרמתי עיניי מעלה.
הקול הגיע מאחד הארגזים הגבוהים. מתחת לאחד הסירים הענקיים
במפעל בערה האש, כי התבשלה שם איזו חומצה, שאני יודע שהיא
מפרקת את רוב החומרים לאבק, עוד מעבודתי ברוסיה.
"פקד דניאל!!!", נשמע שוב הקול, קול רם ולגלגני, כשדמות
מסתורית הופיעה באפלה, נעליו של אותו אדם נוקשות על הארגזים
הגבוהים כשצעד עליהם, "אני שמח מאוד שאתה פה!!! אני מתעב אותך
כבר שנים, כי אני יודע מה עשית!!!"
פקד דניאל הביט סביבו, עיניו העצבניות לא מוצאות מנוח. הוא
החוויר.
"מה...", התפתל, "על איזו שטות אתה מדבר... מה כבר עשיתי?!"
האיש המסתורי צעד קדימה, פניו מתגלות בתאורה הקלושה.
"מה אתה...!!!", צעק בבהלה פקד מאיר דניאל, עיניו מביטות לגובה
הרב בו עמד האיש, "עמוס?!?! מה אתה עושה פה, לעזאזל?!"
"זאת לא השאלה", חייך עמוס, מקפיץ בכף ידו מטבע קטן בקור רוח,
"הנקודה היא שאני יודע שאתה פדופיל, אני יודע מה עשית שנים
לילדים!!!"
"לא... לא עשיתי כלום!!!!", ירד פקד דניאל על ברכיו, "מה אתה
רוצה ממני?!"
"אל תעמיד פנים!!!", צעד עמוס קדימה, שבחום ששרר במפעל הנטוש
כבר לא לבש את הבלייזר שלו, אלא רק גופייה לבנה שהלמה את
שריריו המרשימים, "אתה נגעת שנים באח שלי, גיורא אמזלג!!!
עכשיו הגיע זמן הנקמה!!!"
"עמוס... מה...?", התבלבל הפקד.
"אתה חושב שאתה יודע הכול על המשימה שלי, כביכול", חייך עמוס
מתחת לאפו המרשים, מנער את הפיח מגופייתו, "אבל דבר אחד אתה לא
יודע. אני בעצם עמוס אמזלג הקניבל, לא עמוס השוטר, שהתחזה
לי!!!"
הלב שלי הלם בפראות, בזמן שעמוס קשר לחבל, ממרומי מקום עמידתו,
חבילה מוזרה.
"במשך שנתיים ברחתי מהמשטרה והמוסד!!!", המשיך עמוס, חיוך
מטורף על פניו, "ובאותו היום הגעתי לבאר שבע.  גם הרגתי איזה
סוכן מוסד ואכלתי את גופתו!!!  למחרת פרצו סוכני מוסד לתחנת
המשטרה שלתוכה נמלטתי והכו אותי נמרצות. איכשהו השתחררתי
ויריתי בעמוס השוטר, שרץ לעברי. עכשיו, מה שהם ראו, מנקודת
מבטם, היה את סוכני המוסד מכים בטעות את עמוס 'שלהם', כי חשבו
שהוא אני. כשיריתי בעמוס השוטר, שרץ מאחוריהם עם סכין, הם חשבו
שיריתי בקניבל מסוכן, כלל לא הבינו שרץ עם הסכין כדי להרוג
אותי, כדי להגן עליהם!!! ועכשיו, חתיכת פדופיל מטונף, תפסתי את
הילד שלך ואני הולך להראות לך מאיפה משתין הדג!!!", צחק צחוק
מטורף, "או שמא עליי להגיד, מאיפה משתין הקניבל?!!!?"
"אני לא פדופיל...", התחנן פקד דניאל, עדיין על ברכיו, "ואם
הילד שלך אצלי, תעזוב אותו ואל תפגע בילד חף מפשע!!!!"
"זה...", גחך עמוס וגלגל עם החבל הקשור בגלגלת תינוק צורח,
לעבר סיר החומצה, "קצת מאוחר, אתה לא חושב?! נראה לי שאני שוקל
לוותר על סיר החומצה, רק כדי שאוכל להכין צלי מהבן שלך. אני
כבר מת לטעום את העסיסיות של ה...."
"בסדר, אני מודה!!!!", בכה פקד דניאל, כשהוא רץ בשיא המהירות
לעבר התינוק, שגולגל יותר ויותר מטה, "נגעתי בכל הילדים
האלה!!! אני איש מטונף, ניצלתי אותם לצרכיי המיניים!!!! רק אל
תפגע ב..."
עמוס צחק עוד צחוק מטורף וגזר את החבל. התינוק נפל במהירות שיא
לסיר.
"לאאאאאאאאא!!!", צרח הפקד, מורט בידיו את שיערותיו ומביט
מעלה, לעבר הסיר הגבוה, כשדמעות בעיניו, "לאאאאא!!! הבן שלי,
האוצר שלי!!!!"
הוא הוסיף לבכות, בכי שקט כזה.
"הוא הבנאדם היחידי שאהבתי בעולם הזה", הישיר מבטו לעברי
כשיצאתי ממחבואי, גרונו חנוק, "הילד היחידי שלא הייתי נוגע בו
בחיים. גם בשאר הילדים שלי, אבל הוא היה האוצר החדש בחיים
המטונפים שלי!!!"
"ציגלר, הקלטתי הודאה", שלפתי לתדהמתו מכשיר קשר, "את יכולה
להכנס..."
נקישות העקבים נשמעו במפעל, באפלה יכולתי לראות דמות של אשה
יפה בשמלה, הבוסית שלי.
"פקד דניאל", נשמע קולה, חותך את הדממה כתער חד ופוצע, "אתה
עצור בשם החוק. אם תרצה, ימונה לך עורך דין ע"י בית המשפט.
שמורה לך זכות השתיקה, אני מקווה שיאנסו אותך בכלא. תודה,
ולדימיר, על שתוף הפעולה!!!"
בניתור קליל קפץ עמוס מארגז לארגז, נוחת לידנו.
"תודה גם לך עמוס", חייכה ציגלר, לוחצת את ידו, "טוב מאוד שסוף
סוף ניצלת את כשרון המתיחות שלך למשהו הגון!!!"
"הוא... תעצרו אותו!!!!", נאבק הפקד בכרישי, שאחז בו באלימות,
אוזק את ידיו, "הוא בישל את הילד שלי!!!"
באותה שנייה נכנסה יעל למפעל. בלי לדבר יותר מדי העניקה לו
סטירה מצלצלת ובעיטה בביצים.

"מאוד חבל לי על בובת התינוק...", חייך עמוס חיוך עגום, מחזיק
בידו האחת את התינוק האמיתי ובידו השנייה פלסטיק שרוף, "היא
סייעה לי בכל כך הרבה מתיחות!!!"
"ומה איתך?", שאלתי את יעל בדאגה, "את בסדר...?"
"זה בסדר", אמרה  ומשכה באפה, "הדמעות יעברו. אני אהיה בסדר,
עכשיו שהכול נגמר..."