לעתים נזכרת... לעתים נזכרת... לעתים נזכרת...

הזוועות של היום שונות במכביר מאלו של אתמול.
קנטרנות בלתי נסלחת של עובדים זרים קשיי יום.
הזיה בלתי נשכחת.
בדרך כלל נמאס לי מצרות העין של החברה,
היום אשת חברה מוצלחת.
כל אגורה שווה מיליונים.
הציונות המזויינת הזו... מה היא בכלל שווה?
צבא חרב של שוטים.
קליפת שום.
מה אנחנו בכלל עושים פה?
מה אנחנו בכלל שווים?
הקיום שלנו בעולם המזויין הזה הוא כמו עשן וערפל:
מתפוגג עם הזמן.
ואנחנו נוטים להאמין שהכל יהיה ב ס ד ר...
שום דבר לא שווה את התמימות הזו
כי אנחנו חיים פה לשווא...
הרווח הוא בעצם הפסד מתון
הפסד עצום של הזדמנות לאהוב ולתת.
החיים הם הזייה שאינה מסתיימת אפילו לא בשניה שאתה מת.
הזוועות.
הנאיביות.
תמימות הדעים המזוייפת.
סולידריות טיפשית.
אי פעם טרחת לבדוק מתי הרכבת הבאה מגיעה?
מה השעה בכלל?
כל יום מתפוצץ לו איזה אוטובוס בדרום תל אביב...
ואם לא, אז בתורכיה.
מה זה משנה?
כולנו בני אדם!
ואם אולי נזכור את זה,
אז,
אולי,
הפיצוצים האלו יפסיקו.
כי כבר נמאס.
כי כבר קשה לחשוב...
ועוד יותר מסובך לחלום בלי להתעורר לפחד ולאימה.
נמאס להיות שבויים
של:
פחד
טרור
אבל.
מה עם החופש?
התקווה?
הציונות המזויינת?
ארץ ישראל ה"שלמה"?
בולשיט!
אני צורחת ונעלמת אל עבר השקיעה בצבעים מונוטוניים וחדות כמעט
נוקבת.
פצעתי את לשוני והנני מדממת על המדרכה.
העולם ממשיך להסתובב, ואיזה פושטק רואה אותי על הרצפה ושולח
לעברי הערה אווילית.
המחשבות משוטטות לאינסוף מקומות- ספק אם קיימים במציאות.
התקווה הפכה לשאיפת על שכזו.
והדם? המשיך לזרום.
נסיון לרצח המוני של אלפי הדמויות, שחבויות עמוק עמוק בתוך
מיכל פיתוח שרוף אצלי בראש.


נכתב על ציור שציירתי בנובמבר 2003, שנקרא "פורטרט עצמי
וטירוף", שציירתי כמחווה לאומן דגול העונה לשם אגון שילה.