אני יושב פה, על קצה המיטה בחדר מלון מרוחק. האורות כבויים וגם
בחדר ליד פסקו הרעשים, והעיר הענקית הזאת, העיר שנבנתה לבני
האדם ריקה מהם עכשיו, הכל שקט ואני מתמלא במחשבות. הריח שלך
עדיין עליי מאתמול, אבל אתמול במוחי נראה מרחק שנות אור, כל כך
הרבה זמן בלעדייך, ואני אשם. עוצם את העיניים, ואת שם מולי.
וכשהן נפקחות את כבר נעלמת, והריח מהחולצה, שאריות מלילה של
רגעים אחרונים איתך, מתפוגג באוויר הלח.

אני יוצא למרפסת ומוזג לעצמי כוסית, נשען על הקצה ומדמיין
לעצמי נפילה. אני מתגעגע לאתמול, אז דברים נראו יותר פשוטים.
לא הייתי חייב לעזוב, לנטוש אותך שם, אבל לא יכולתי לתת לך
לראות אותי נשבר, עוצר, מתחרט, אז נתתי לך להגיד לי שלום
וללכת. נשיקה ארוכה, יודעים שהיא האחרונה ונדמה כאילו מנסים
לגרום לה להימשך נצח.

מעולם לא רציתי שהימים יעברו מהר יותר, ואני רחוק. רחוק ממך,
רחוק מהמגע שלך. רחוק מהכל. מוזג עוד כוסית. גם לך זה קשה?
אני מנסה להיראות מאושר, וחזק, אני מנסה להוכיח לעצמי.
הכל מעורפל פה בעיר, האורות האדומים מנצנצים, הטלוויזיה דולקת.


בארנק שלי יש תמונה שלך, את עומדת שם ומסתכלת אל מול המצלמה
והעיניים שלך נוצצות ומבריקות, חיוך אמיתי על הפנים שלך,
השפתיים שלך מסגירות הכל ובאותו הרגע אני יודע שאני אסתדר.
אני לוקח את הבקבוק מהמיטה וזורק אותו על הקיר, הוא מתנפץ
ובחדר ליד שוב קולות. אני יודע שאני אסתדר בעוד יומיים, בעוד
שבוע, חודש, בעוד מספר דקות, מספר שעות, אני יודע שאני אסתדר
כי אני אראה אותך שוב, את הפנים האלו, את החיוך האמיתי, את
העיניים הרטובות, את השפתיים. אני לא צריך את הבקבוק הזה, או
את הכדורים האלה שמפוזרים על רצפת האמבטיה הקטנה. כל מה שאני
צריך זה זמן.

בינתיים אני לא מצליח להירדם בלילה הראשון בלעדייך, יושב על
קצה המיטה וחושב עלייך. הריח של עדיין עליי מאתמול. אני יודע
עכשיו, כל מה שאני צריך, זה זמן.