אני חושב שאחרי הטורפדו השני ידענו שזה נגמר. אחר-כך המכונאים
אמרו שהוא קרע אותה כמו שקורעים בטן רכה של זוחל, ושמן התערבל
במים הכבדים מתחתינו. הקצינים החלו לפנות אותנו אל סירות
ההצלה. הייתה תחושה של התרגשות זמנית באוויר, לא כאילו הפסדנו,
ועכשיו הגלים יטלטלו אותנו כמו ילדים מגושמים שמוסרים זה לזה
כדור. אחרי-הכול, היא הייתה ארוכה וכבדת-ירכיים, ותחושת הברזל
המסורג מתחת לרגליך והקור החלוד של המעקות כשהיית על הסיפון
והים, הקוף הגדול הזה, היה משליך עליך שוב ושוב, מרוצה יותר
ויותר ממעשי-הקונדס שלו, נתזי-מים כמו כפיסי-עץ ומשבים מלוחים
מרחיבי-נחירים. כל אלו ידעו לגדור אותך תמיד, כמו הורה מרגיע,
מהאחו הכחול-שחור שנמתח לכל כיוון עד שנתלה בשולי הירח.

עכשיו הידסנו בתוככי האישה החלולה הזו; בטח נראינו כמו ילדים
בטיול-שנתי, גם כשהאוויר העבש, האפור, שנשמנו בתוך הפלדה, זינק
פתאום לכדי בדולח רסיסי כשהוקאנו החוצה אל הסיפונים, והקצינים
צרחו אותנו אל סירות ההצלה והיא גנחה כל הזמן הזה, ממעמקי
המתכת שלה, כמו לוויתן, חשבתם שנגיד, אבל לא - כמו אישה שעזבו
אותה, ועוד כמה רגעים של התנשפויות שלנו ושלה והיינו על המים,
בבתים הצהובים החדשים שלנו, עולים ויורדים על נדנדות מלחששות.
היא נטתה על הצד, לא לגמרי, אבל בזוית לא-טבעית, והחלה מחליקה
כל-כך לאט, כל-כך לאט, אולי כדי שעשרות המאהבים הרועדים שלה
יראו כמה היא סובלת, כמה היא פגועה מכל העניין הזה, מתחת
לצלופן המקומט שהיה המסד של העולם עכשיו. וככול שנשאר ממנה
פחות ופחות נראה כאילו היא עוברת, לא אל הגבהים הצונחים
מתחתינו עד שהיא תיחבט בקרקעית, עיוורת מדמעות ובודדה, אלא
למישור-קיום אחר, לא-גשמי, על-מימי, אולי כמו סלע שנבלע בלאבה
ומאוכל עד תום. אל תצפו מאיתנו שנחשוב עליה באודיסיאה הפרטית
שלה. היינו פרד אסטר, ומה שהיה ריצפה היה ריצפה, ואיפה שהיינו
צריכים לרקוד אז זהו. ואין בכלל מה להתווכח.

הקפטן לא ירה זיקוק, כי היינו כל-כך רחוקים מ"יבשה ידידותית".
ככה הוא קרא לזה, אבל אנחנו חשבנו שכל יבשה היא ידידותית, אז
הקצינים טרטרו בקשר וקיוו שהרוח הפזיזה והשרירית מעלינו תישא
את הקריאות שלנו כמו שהיא נושאת שחפים. ובינתיים חיכינו,
מכווצים ומנוזלים בתוך שכמיות הפלסטיק שלנו וחיפשנו כרישים
ודולפינים ולווייתנים ואת הצוללת הבת-זונה שהורידה אותנו. כמעט
לא ראינו אותה, היא השתחלה בינות קריאות-המכ"ם שלנו כמו
אקרובטית זקופת-חוטם והסתלקה בשקט אחרי שדקרה אותנו פעמיים בלי
לבדוק אפילו אם באמת כואב לנו. זה מוזר, האוקיינוס היה
כחול-אדיש ומהול בכתמי-דיו, שהעמיקו את הקמטים והתלמים של העור
הזקן שלו, וכל-כך עמוק וכול-כך לא יכולת לנחש איפה הוא נגמר,
רק כשעננים נבצעו ע"י קו אופק בלתי-נראה וחד כמו שולי נייר
והירח שיחק בלהחזיר אור מעליו, שורות של קוקאין קר ובוהק על
מראה משוברת, ואנחנו סיפרנו בדיחות גסות. הלילה היה עוד צעיר
ונלהב, והיה לו את כל הזמן שבעולם.

לאט-לאט ההמולה שנמתחה כמו קורי-עכביש בין הסירות שככה,
האדרנלין ירד מהבמה בקריצה, כשהוא יודע שהוא שיא הערב ועכשיו
זה רק נעשה גרוע יותר. וזה נעשה גרוע יותר. הפסקנו לספר בדיחות
והתחלנו לדבר על הבית. עיניים נוצצות כמו ירח מדלג על ים ויד
רועדת מנסה להדליק סיגריה רטובה ואתה תוהה אם אי-פעם תראה את
האנשים שאתה מדבר עליהם. ולא ידענו, אז הפלגנו קצת בתיאורים,
כדי שהיא תהיה נסיכה והוא אביר והכול זרם אל המקרן שמאחורי
העיניים נקי ובהיר יותר כמו צלולואיד שמי-ים רחצו אותו.

אחר-כך, כשהירח החל לשקוע גם הוא וגרר אחריו את מעט האור שהיה
לנו והשאיר אחריו רק מעט כוכבים צפים והרבה עננים, כתמי-נפט,
ששטו מעלינו עייפים ומקובצים כמו עדר-בהמות, אז אנשים אפילו
נרדמו. והיה לנו קר יותר ושקט יותר. ובדיוק כשהתחלנו לדמיין
שהבוקר מתחיל לבקוע היכן שהוא מעלינו, כי בקצה הראייה שחור
התבהר לשחור והייתה התגוששות שם מתחת לפני השטח הקרומיים של
הלילה, אז התחילו רעשים מוזרים כל-כך, כמו מתחתית של בטן
ענקית, כמו כאבי-צמיחה של לוחות טקטוניים, שאולי פחדנו בפעם
הראשונה באמת. ואנשים התחילו להביט מסביב כאילו זה יעזור,
והקצינים חזרו להיות קצינים עוד פעם ולהרגיע את כולם בקול
שביר, ומישהו הצביע ואמר - תראו, תראו, יש שם אור אדום.

ובאמת הייתה שם נקודה אדומה וחצופה, ובהתחלה חשבנו שזאת הצוללת
שבאה לסגור חשבון, ומשהו התחיל לעלות מעל לפני-המים שתססו
באפור סביבו, חוד מתכתי שקצהו מהבהב באדום כמו החלטה והיה צליל
כזה כאילו כל האוקיינוס הוא עור של תוף והחרטום עלה בזוית ישרה
עד שלרגע הוא היה רקדנית על קצות אצבעותיה וגלונים של מים
נפרדו מהגוף בכעס וחזרו אל הים והחלונות של הגשר נעצו בנו
מבטי-תוכחה והתותחים השמוטים סימנו חיוך של להטוטן באוויר וכל
המתכת הזו נמתחה כמו שאף מתכת לא צריכה להימתח כאילו היא תיכף
נתפסת בכוכב, כאילו הרי-געש צומחים פתאום כמו פצעון שקרקעית
הים לחצה, ואז גאה ואתלטית היא התנדנדה ימינה, נטתה שמאלה
והתנפצה, גחון מטה, אל הגלים, גור-לווייתנים עליז, התייצבה,
מבולבלת לרגע על הכן האפל שלה, מחייכת אלינו כאילו זה לא סיפור
בכלל. היא בכלל קפצה רגע לשכנים וחזרה, אח"י "ירושלים" עלתה
מהמצולות כמו ונוס דה-מילו, עם יד ביישנית על אגסי-שדיה והנה
היא מונחת פה לפנינו, סבלנית ומצפה שנאייש אותה מחדש.

אחר-כך עסקנו בעיקר בייבוש. לא כל המים, ובטח שגם לא כל
העכברים, הצליחו לנטוש את הספינה. אחרי מבצע השתלטות הרואי
שכלל את רוב הקצינים, מעט מאד כלי נשק והרבה מאד הנדות-ראש
מלאות משמעות וסימוני-אצבעות אניגמטיים, נשללה נוכחותם של
חיילי אויב או אצות עקשניות שחיפשו טרמפ. אז הועלנו גם אנחנו,
החיילים הפשוטים, היינו רוצים לומר זוגות-זוגות, אבל הם חיברו
את הסירות למנגנונים שהורידו אותן למים ופשוט שינו את כיוון
המשיכה ועלינו כמו טנא או כמו כלוב של לובסטרים. עוד לא ידענו
איזה דימוי מעלה אותנו יותר נכון. מיד הפיקוד הבכיר כולו נרכן
בחמדה על צגי הבקרה בגשר, ואנחנו חולקנו לתורנות קרצוף או איוש
עמדות ירי. ציפינו למצוא דג מפרפר בתוך סיר, אלמוגים נעוצים
במפות, קונכיות מציצות מקפלי מדים תלויים, אבל ה"ירושלים", עד
כמה שצללה בזווית כמו של יד שבורה וצפה כמו... נו, בסדר, זקפה,
ומי יכול להגיד מה עשתה שם מתחת למים, אם נאבקה מבעבעת או שכבר
ביקשה להתפרכס באלמוגים ומינרלים, חזרה אלינו מסודרת כמו אחרי
מסדר רב-חובל, הכול כפי שהנחנו אותו ברגע האזעקה, אותו עמוד
בספר, אותו מרדף מכוניות בוידיאו, תחתונים בצד ימין, גרביים
בצד שמאל, אפילו לא קופסת שימורים אחת נעדרת.

ובכל זאת היא הייתה רטובה. הבוקר מילא את הצהריים, בעוד אנחנו
חמושים עד הצוואר במגבים, מטליות, סמרטוטים ומכשירי פן הסתערנו
על עדויות בגידתה - שלוליות חוצפניות, כתמי לחות כמו ליפסטיק
לא מוכר וריח בלתי נסבל של חשרת-מים. כמעט לא דיברנו. יכולנו
להתפרץ, אני משער, על המפקדים ואחד על השני ולדרוש, בכעס
ובאי-אמון, כיצד, איך ייתכן, שכלי המתכת, ופה אפשר כבר לוותר
על הדימויים הארוטיים, שנפגע פעמיים פגיעה ישירה, ומעיי השמן
והסיבים שלו נתלו באוקיינוס כאילו היו פיתיון עסיסי, יחזור כמו
לאזארוס, בריא, שלם, מתפקד לעילא ויצוף מתוך קברו בחזרה לחיים.

אבל איש לא שאל. אולי היינו המומים ועייפים מדי, אולי פשוט
שמחנו להיות בחיים, ואף אחד לא היה מספיק כפוי-תודה כדי להתעסק
בדקדוקי-עניות. מערכת הכריזה הודיעה על ארוחת-צהריים חגיגית
שלאחריה ייערך מסדר חולים כללי. כבר נקבעו תורנויות שינה אבל
חדר-האוכל, שגונו פרוות עכבר והיה מואר בפלורוסנטים ששים-לקרב,
היה מלא מפה לפה.

הקפטן, מתוח ונרגש כמו דגל ישראל, הקיש בקצה מזלגו על כוס
פלסטיק והפיק צליל עמום מדי לנשיאת דברים כה חשובים: "חיילים,
קצינים. אינני אדם דתי. אני לא דייג שמסרב להעלות נשים על
הסיפון או לשרוק באוויר הפתוח. אינני מאמין באמונות הטפלות
שליוו את קודמינו למקצוע במסעותיהם. אני ימאי של מחשבים,
מערכות ניווט לוויניות ומנועים גרעיניים. אבל היום חזיתי בכוח
שאינני יכול להסבירו. שמו של נפטון עולה על שפתותיי, השגחה
עליונה... אינני יודע. יעבור זמן רב, אם בכלל, עד שאוכל להסביר
לכם, פקודיי, ולעצמי, כיצד התרחש ה... נס הזה. אבל אנחנו פה,
ללא אבדות וללא נפגעים (ופה כמה קצינים ומש"קים נקשו בעוז על
כל מה שנקרה בדרכם, כי הרבה עץ לא היה בסביבה). ה"ירושלים",
לפי הבדיקות שהרצנו, תקינה ופעילה לחלוטין והקשר עם חיפה חודש.
הם יודעים. ההסברים שלי, שלנו, יגיעו אחר-כך. עתה הפקודה
שקיבלנו ברורה ביותר: להמשיך במשימתנו באותה נחישות ובאותה
רוח-קרב, כאילו דבר לא קרה." כאן הוא השתתק ולסתו, עדיין נוצצת
מגילוח נחוץ, התגלוונה. "קבלו תיקון. עלינו להמשיך כאילו
קיבלנו הזדמנות שנייה נדירה. חד-פעמית. כאילו גברנו על המוות
עצמו פעם אחת. אני יודע בוודאות שה"ירושלים" עשתה זאת. ועכשיו
יש לה יעוד אחד ויחיד, רצון ברור ותקיף: להטביע כמה שיותר כלים
גרמניים לפני תום השיוט." וגל של מחיאות כפיים ותחושת ניצחון
עילאית שטף את חדר האוכל והתנפץ על קירותיו הדמומים.

ושוב, מדוע לא הבענו פקפוק בקלות שבה פטר אותנו המיספן? מילא
אנחנו, שחלקנו היינו ערים כבר כמעט ארבעים ושמונה שעות, לאים
כל-כך ששולי עינינו צרבו מיובש כשהעפעפיים נפשקו, ומשקל כספיתי
הצטבר על רכסי הגבות ודרדר אותן מטה כמו גבעות כורכר שבירות.
ובאמת ציפינו שנתעורר, לחוצים אל הקיר, הכרית בין זרועותינו
היא טורסו רך להפליא, ונחייך בעיניים דבוקות לנוכח החלומות
שהים פולט לחופינו. אבל המפקדים בחיפה? בבניין הגבוה והדק
שתספורת האנטנות שלו לעולם זקורה ולא מסורקת? במדים הבוהקים
והספינות הזעירות הכסופות שהיו נעוצות בחזם כמו לוגו של פירמה
מכובדת במיוחד? מדוע לא הורו לנו, לאלתר, לשנות מסלול ולחזור
הביתה כדי שהיא ואנחנו ניבדק בדקדקנות ובכובד ראש הראוי, כי
בכל זאת סגן-אלוף, קצין מבטיח, שכותפותיו עוד יבשילו ויפרחו
בטיפוגרפיה הנהדרת של כוח, משקר או הוזה סיפור לא-צבאי, סיפור
פיראטי על נס רזורקטיבי (יודו-נוצרי, היה מעיר בנימה ידענית
איזה אלוף-משנה עם הכשרה בתיאולוגיה, אם היו כאלה בנמצא) וכל
שרשרת הפיקוד מתחתיו, ואל תחשבו שהם לא שאלו בתחבולות שונות
ומשונות, מגבה אותו. אבל לא ביקשו שנחזור.

בסוף הלכנו לישון בתאים הצרים, מתחת לתמונות של הכנסת ושל
הנשיא שהעוקם של המסגרת שבה היה נתון העניק לראשו המאופר
ולכתפיו הצרות, אבל לא יותר מטה מזה, כי התמונה היא גיליוטינה
אכזרית מאד, חזות קונדסית משהו, לא יאה כלל לרמטכ"ל לשעבר
שניצח כבר איזו מערכה או שתיים. במיוחד גדלנו על הקרב
בדרדנלים, כי הנחתות עשו שם עבודה יפה וגם הפשיטה של הקומנדו
העניקה רעיון לשובר-הקופות של הקיץ, או שזה היה להיפך, קשה
להיות בטוחים וזה ממש לא משנה.
המעזים יותר תלו דגלים עם הצלב הגרמני, לא זה המעוקל שהטבטונים
ויתרו עליו אחרי כמה שנים כי הוא היה רע ליחסי-הציבור, אלא
הצלב המרובע יותר, הכבד והשחור שקצותיו מתרחבים כמו
מכנסי-פעמון, או אם תעדיפו דימוי מרשים יותר כדי לא לפגוע
במומנטום של הדמוניזציה, כמו תלתלן מיובש ורקוב. וגם כרזות היו
לנו - הר-הבית, אבל זה היה נדוש באמת והוותיקים או אלה שהיו
להם קשרים באפסנאות השיגו כרזות עם תמונות של קצין במדים
שחורים מכוון אקדח לרקה של טייס שהיה יכול לשרת במכבי ת"א, אבל
ויתר כי רצה לתרום יותר, את זה סיפרו לנו מש"קיות החינוך,
ומסוכך עליהם כיתוב כמו: "הנקמה לא תאחר" או "חסד נוצרי" או
משהו כזה, אבל פחות התחבטנו בסמנטיקה ויותר היינו עסוקים בלנקב
את הפנים של הגרמני ולצייר לו שפם וציצים עומדים ולרטש את חלק
גופו התחתון. בכל זאת, הכיתוב מחייב. כשקמנו, ובדיוק השקיעה
הוורידה את הצהריים עד שנראו כמו פטמות, אז לרגע חשבנו, חלקנו
לפחות, שזה באמת היה חלום, וחלקנו הזה. הוא התחיל לספר
בהתלהבות על החלום שהיה לו, איך שטבענו אבל לא באמת... והמבטים
של החלק האחר השתיקו אותו ולא נותר לו אלא לשפשף החוצה את קורי
השינה מעיניו הנבוכות ולשתוק תוך שהוא מעכל את הלילה האחרון
כמו ארוחת ערב בעייתית.

עוד לא הספקנו לצחצח שיניים, וכבר במערכת הכריזה ביקשו
שנתייצב. אז לא הספקנו לדבר על זה ואחר-כך כשאתה משפשף סירים
במטבח, אז ממש אין לך כוח לנושאים כאלו פילוסופיים, וגאות
המטלות סחפה אותנו בלי מאמץ בכלל לתוך השגרה. אז איך שהוא לא
יצא לנו לדבר על זה ממש. ואם כן התחילו שיחות, במיוחד בין
הצעירים, אז מיד מבטים ננעצו וקולות הונמכו, אבל לפחות אחרי זה
אף פעם לא היינו צריכים להתחנן כדי להשלים מניין. והרבה ערכות
תפילין הופיעו על הדרגשים, ביישניות וממתינות באינקובאטור
הרקום שלהן כמו כלות צעירות. בגלל זה קל לזכור את הרגע
שהגרמנייה הופיעה על המסכים, כי הייתה תפילת שחרית, אבל גם כי
בטלוויזיה ראינו את הלהיט הפרטי שלנו ובדיוק בשיא העלילה
כשבחור אתיופי במדים ירוקים ונעליים אדומות מושך ביד אחת את
השיער הבלונדיני וביד השנייה מכוון את הזין שלו לתוך איזה אחות
ארית, שקיבלה קרדיט בתור מעיין, אבל בשבילנו היא הייתה
איזולדה. עוד היה חשוך כל-כך שיכולנו לגעת בחספוס של הלילה,
אבל היא הייתה שם, סיירת בינונית, בהירה מאד על המצגים הירוקים
ולא הייתה ברירה אלא להטביל אותה בשמה של הכוכבנית. הסיפור קצר
ואי אפשר לוותר על קישורים פיגורטיביים כאלו.

איזולדה פטרלה אנה ואנה, עיוורת לחלוטין לעיניים הרעבות שלעטו
אותה בשקיקה, והקפטן ירה צרורות לכל עבר: "צפונה 320...לייצב
מדפי-ירי... 150 מעלות... תשחרר קצת מצערת" ובכאלו
דברי-כיבושין החלקנו אליה. "ירושלים" חתכה את הגלים כמו
סנפיר-גב של כריש. כשכבר אפשר היה לקווקוו את דמותה הגוצה על
פני השמיים שהחווירו בציפייה, אז נדמה היה שהאיזולדה פתאום
מודעת לעובדה שהיא לא לבד, ממש כמו נערה ששרה לעצמה במקלחת ואז
משהו בזווית העין זע... והסיירת הצעירה התפתלה קצת סביב עצמה
ומיד החלה מתרחקת, מגושמת ומזגזגת בגמלוניות, וכבר הצטערנו
שהכתרנו אותה כהתגלמותה האקווטית של אותה אישה ריקת-מבט
וגמישה, שהשורשים השחורים של שערה היו חשופים כמו החיתוך
הישראלי שלכלך את ההערות הענייניות שלה, בגרמנית-של-מילונים,
על ביצועיו של משה. פקיעות קטנות של קול התריעו כי האיזולדה
משחררת מטעני-דמה ומסיחי-חום, אבל כמו נערה גרמנייה טובה היא
שיחררה אותם במרווחים קצובים, אז פשוט ספרנו יחד איתה ושחררנו
שני טורפדו. ובזמן שההסחות העלובות שלה, כמו מחאה רפה
כשאצבעותיך כבר מרפרפות על תפס החזייה, שקעו במצולות, הזרעים
שלנו ניתזו קדימה בכוח אדיר ושניהם נקלטו בבטנה וקרצו לנו חזרה
בסדרה של פיצוצים, שהאירו בכל פעם פיסה אחרת של פסיפס עננים.

צווחות של אושר ונביחות וחיבוקים וידיים מחליקות וכיו"ב;
דיבורים על נקמה מתוקה, סגירת מעגל. הקפטן מחייך כמו אבא טרי.
חבושי קסדות ואפודים איישנו את התותחים הקלים ומכונות הירייה.
החובל השני התמקם בחרטום, וזרקור שאלומתו ארוכה וקשה צייר לו
נחשי-בריח על פני המים. האיזולדה כבר כמה דקות נעלמת מן העין,
ורק אגודה מבולגנת של כתמי שמן בוערים מספידה אותה. הגרמנים
מכונסים גם הם על כמה חמניות צפות ועצובות וגם הם נראו לנו קצת
המומים ומנוזלים. אבל מה קרה לכם - בכל זאת, להבדיל אלף אלפי
הבדלות, הם מעטים מאד, מעטים מדי; אולי לא כולם הספיקו. החובל
השני יורה כמה צרורות אל המים, כדי שלא יכנסו להם כל מיני
רעיונות לראש, והם צווחים בעברית: "לא יורה! לא יורה!". אנחנו
צוחקים וחושבים על הגב המקומר של איזולדה כשמשה מושך אותה
אליו. גם לה קשה לדבר. רגע אנחנו צפים והם צפים, והשמן הבוער
מרקד על המים בקצב חולמני, ואז הקפטן יוצא עם מגאפון ומורה
בעברית נהדרת של ח' וע' על תהליכי הפינוי והכניעה. והגרמנים
כבר מתחילים לנוע לעברנו, המנועים החלושים שלהם מטרטרים ברוח
נכאה. ואז מישהו מצביע: תראו, תראו שם. והזרקור מופנה ופתאום
המלמול הכנוע של מנועי הדיזל נשמע כמו נהמת תופים צבאית וצל
כהה זורח בתוך המים ומתרומם וגם הנקודה האדומה מהבהבת לנו כמו
אף של ליצן ושוב המחזה הזה של ברק קפוא, כחול-אפור-כסוף, פורץ,
מבקיע, ננעץ, ממש ננעץ כמו אצבע גרומה בשמיים שכבר מתחמצנים
בקצותיהם, אבל עוד אי אפשר להתעלם ממשיחות הזפת הגסות שמטפטפות
לנו על הראש.

והאיזולדה גם היא מתנערת ופורשת זרועות ופוקקת את מפרקיה בהנאה
כמו אחרי שינה טובה ואולי היא מחליטה לגנוב עוד כמה דקות שינה,
כי היא נמרחת על הים בשפריץ עליז. אבל היא לא נרדמת, לא, היא
רק מרחרחת אותנו עם החרטום שלה, כאילו אנחנו שני כלבים שנפגשו
ברחוב ואנחנו לא מאמינים - גרמנים רצים מתוך הבטן שלה, רטובים,
נכון, אבל חיים וכועסים ונאחזים במכונות ירייה וזה קצת מוזר,
כי בסך הכול הספינות לא כל-כך שונות באור הרחמני הזה, וזה נראה
כמו מראה, כמו שלא תמיד ידענו איפה נגמר הים ואיפה מתחיל
הרקיע, כמו בבראשית, כשהיה צריך למתוח קו ברור ולהפריד בין
השניים, אתה לפה ואתה לשם ולתת להם שמות, גם אנחנו ניסינו לתת
שמות. אבל זה הלך פחות טוב. אנחנו לא אלוהים, בסופו של דבר.
מישהו יורה. אנחנו? הם? קשה לדעת, אבל כולם מחרים-מחזיקים
אחריו, וסטקאטו מרעיד את שתי הספינות, מטלטל אותן ככה שאפשר
לחשוב שמשהו מצחיק אותן. אנשים נופלים לסיפון מפה ומשם שותתים,
וצרחות בשתי שפות משני העברים כמו אבנים שהותזו מקטפולטות,
והקפטן נותן הוראה להסתער ואנחנו תופסים נשק אישי ורצים לאורך
הסיפון והוא בראש וכדורים שורקים דרכו. אבל הוא ממשיך לרוץ,
אדום כולו, צורח ואנחנו אחריו, בלי לחשוב, והוא כבר מדלג מעל
המעקה ומשאיר לנו נתיב מטופטף שלא נתבלבל והוא מכניס את הקת
שלו ישר לתוך הראש של איזה נער-סיפון ומאחורינו חלק מהגשר
קורס, כי הם כבר משתמשים במטולי-רקטות, האנטישמים, אז אנחנו
מתרגזים יותר ופנים מתעוותות והאצבע מועכת את ההדק כאילו היה
אישה מתחתנו, ואנחנו... אבל מה זה האנחנו הזה? למה כל הזמן
אנחנו אנחנו? מה זאת אומרת, אנחנו? אי אפשר להיות פעם אחת אני?