אני זוכרת איך כשהייתי קטנה קטפתי לאמא חיוכים מהעץ שבגינה של
דודה שוש. אני לא יודעת אם היה זה מציאות, דמיון פרוע או חלום
ילדים מתוק. חלק אומרים שזוהי רק אגדה, אבל בתוך תוכי אני
יודעת שעץ החיוכים היכן שהוא קיים. כמו עץ גפן הוא נראה והוא
היה מטפס כלפי מעלה והסתלסל לו על חוטי תייל, שהיו כשתי וערב
פרוסים ממעל. לצערי, הוא היה אחרון מסוגו וגדל לו אי שם בקריית
שמונה הרחוקה. הוא היה זקן בא בימים ואת זרעיו הפסיק לפזר, כך
שלא היה אפשרי לגדל אותו בגינה שבחצרי, כפי שחשקתי בליבי.

כל חופש גדול הייתי נוסעת לצפון הרחוק ומבלה שבועיים הרחק
מאמא, אצל אחותה, דודה שוש היקרה. בזמנו היא הייתה מורה
לאנגלית ולמחשבים לכיתות ח'-ט', והייתי נוסעת איתה מידי פעם
לבית ספר "תל חי" ועוברת יחד עם התלמידים שיעורים שהיא היתה
מלמדת. הכי כיף היה לעבור קורס של שבועיים של power point
וללמוד לעשות כל מיני מצגות מגניבות מהולות בשעמום. הכרתי שם
חברים וחברות. היתה לי גם חברה בשם שקד, שאפילו ביקרה בביתי
בסוף שבוע אחד. היה כיף, מאוד כיף,  ואת מזג האויר שם בקיץ
אהבתי כמו שלא אהבתי מזג אויר מעודי.  

דודה שוש גרה על מין גבעה, באמצע של הגבעה, בשיירה של בלוקים
מחוברים זה לזה, כל אחד ארבע קומות, אבל בדיעבד מדובר בשתי
קומות, כי היו חצי לצד הפונה אל הכביש, וחצי לצד השני המשעמם.
יום אחד ישבתי על הספסל בחצר. דודה שוש ישנה, ואני הייתי קצת
עצובה, מתגעגעת הביתה. בדרך כלל שיחקתי עם הבן של השכנה, אבל
לא היה לי מצב רוח לקרוא לו לשחק עמי. הוא ראה אותי מהמרפסת
ויצא לקראתי. אמרתי לו שאני עצובה, והוא חיבק אותי ואמר לי
שהוא רוצה לגלות לי סוד כמוס לפרה ולסוס, שיעזור לי להתעודד.
הוא השביע אותי שלא לגלות את הסוד. אני הסכמתי, חשבתי לתומי,
למי אני אספר את הסוד? הרי אני בכלל לא מהאזור!

הוא התקרב אלי, סובב את ראשי ולחש לי באוזן על עץ קסום ומיוחד,
עץ שניתן לקטוף ממנו חיוכים, ומצב הרוח משתפר פלאים. אמרתי לו
שאני כבר ילדה גדולה ואיני מאמינה לשטויות כאלה והפצרתי בו לא
לשקר לי יותר. הוא ביקש להוכיח לי שהעץ באמת קיים וביקש להראות
לי את העץ החייכן. הסכמתי אך הזעפתי פנים. חשבתי לעצמי, ממילא
אין לי משהו אחר יותר טוב לעשות, והרגשתי גם קצת כיף שהוא מנסה
לעודד את נפשי. הלכתי אחריו. הוא בדק שאף אחד לא עוקב אחרינו.
זה הצחיק אותי, ואפשר לומר שכבר חצי חיוך ליווה אותי בדרכי.

"הגענו!" הוא אמר לי והצביע על העץ. "זה עץ ענבים סגולים"
אמרתי לו, והוא ביקש ממני לקטוף "כמוסה אחת" מהעץ ולטעום.
הסתכלתי עליו במבט רצחני, כי זה כבר עיצבן אותי. "אני לא ילדה
קטנה!", אמרתי. הוא הביט עלי בחזרה במבט של "נו כבר, תקטפי, אל
תהיי כבדה" ואף הושיט את ידי אל מה שנראה לי כענב. החלטתי לשתף
פעולה וקטפתי לי כמוסה אחת. הכנסתי אותה לפי, וטעמה היה לא
מוגדר אך טעים להפליא, ולהפתעתי הרבה מצב רוחי עלה במעט, וחיוך
החל להתונסס על שפתותיי.

התחלתי לטעום עוד ועוד, בלי להפסיק לשנייה. הייתי כבר שיכורה
משמחה. לו היו לי כנפיים, הייתי כבר הרחק בשמיים שממעל. הוא
אמר לי להפסיק לקטוף כמוסות סגלגלות עם שיקוי סגולי מוזר. הוא
אמר כי מצב רוחי העגום כבר חלף ואין צורך עוד לקטוף חיוכים,
וכי העץ זקן בא בימים ואין הוא יודע מתי פרותיו יניב בשנית,
ולכן יש לשמור את פרותיו הנותרים לרגעים עצובים. הסכמתי איתו,
אך קטפתי חיוכים גם לאימי.  

כשאני מחויכת, והוא עליז מטבעו, המשכנו קצת לטייל ולשחק,
מתלחששים על הסוד הכמוס לפרה ולסוס. כשחזרנו כל אחד לביתו, ירד
כבר הערב. אכלתי, קשקשתי קצת עם דודה שוש, אמרתי לאמא בטלפון
שיש לי הפתעה בשבילה, פרי מיוחד, קסום ומופלא, והוא שמור היטב
במקרר. בחצות הלילה נשמעה אזעקה, ובחוץ עבר אוטו עם כריזה חזקה
שהורתה לכולנו לרדת למקלטים. החיזבאללה פתחו על קריית שמונה
במתקפה, ולא היה רמז קלוש מתי זה הולך להיגמר. אמא שלי נלחצה,
והיא ואח שלה, דוד שלי דויד, יצאו לקריית שמונה לקחת אותי
בחזרה לביתי. אספתי את התיק צ'יק צ'ק וירדתי עם דודה שוש
למקלט. הייתי קצת מבוהלת מכל העניין. תוך ארבעים דקות אמא ודוד
דויד הגיעו וצפרו לי כמה צפירות לרדת אל האוטו.

בדרך עברנו במקום בו היה עץ החיוכים. קטיושה נפלה בסמוך לו,
והוא הלך לעולמו. דמעה זלגה מעיני, ו"רוחו" בלב שלי צבטה.
נזכרתי כי בתוך כל המהומה, שכחתי במקרר של דודה שוש את פרותיו,
את החיוכים שקטפתי לאמא לרגעים בהם תהיה עצובה. ואז נזכרתי
ברגע בו נכנסתי לאוטו, כמה היא שמחה שהיא לוקחת אותי מאזור
המלחמה. אמא ישבה יחד איתי מאחורה, ואני הנחתי ראשי על ירכיה
ועשיתי את עצמי ישנה. היא ליטפה את שערי והיתה מאושרת שאני
לצידה. מהירות הנסיעה נרגעה כשיצאנו מטווח סכנה. הגענו הביתה
בשלום, ומהר קפצנו למיטה להמשיך לישון.

בבוקר כשפירקתי את התיק, נזכרתי בעץ החיוכים, וחיוך מהול בדמעה
עלה על פניי. חשבתי לעצמי, כי גם בלי פרותיו אמא שמחה שנפלתי
בחיקה, ובעצם היא לא זקוקה לפרותיו של עץ חיוכים, היא מסתדרת
טוב מאוד בלעדיו. יותר מאוחר בחיים הבנתי, כי בכל אחד מאתנו
גדל עץ של חיוכים בתוכו, ויש אירועים בחיים שגורמים לנו לצחוק
ולשמחה, ואנשים שפוקדים על דלתנו, אשר גורמים לנו לחייך
ומשפרים את היום שהתחיל ברגל שמאל. כמובן שהחיים לא תמיד קלים,
ויש גם מקרים בהם הבכי לא מפסיק. אז אני נזכרת בעץ החיוכים
ומדמיינת איך הוא ממשיך לפרוח בתוכי ועוטף אותי בפרותיו כשמיכה
חמה ליום קר. החופש הגדול הזה היה לא קל, אבל בזכות נוסטלגיה
לעבר הוא זרם נהדר, ובי זורח חיוך פנימי, מתנה מעץ החיוכים.

חייכו, חיוך הוא בחינם, וערכו יקר יותר מכל פז!