האיש שאיתי אוהב לשתוק. וכשהוא שותק, עיניו מביטות פנימה. אני
יושבת ומסתכלת עליו: על מה הוא חושב עכשיו? איזה רעיון מרחף
בתוך מוחו? וכשאני מרגישה שהגיע הרגע שבו אני יכולה לשאול מבלי
שאפריע לו, אני שואלת:
"על מה חשבת?"
התשובה שלו תמיד מאכזבת אותי:
"לא יודע".
"אז לא חשבת על כלום?" אני שואלת. והוא עונה בסבלנות רבה:
"חשבתי, אבל אני לא יודע להגיד את זה במילים".

אני מנסה, הרבה שנים שאני מנסה להבין את המחשבות שאין להן
מילים. אצלי, לכל מחשבה יש המון מילים. אני במין דיבור עם עצמי
כמעט בכל רגע שבו אני ערה. המון, המון מילים, משפטים וסיפורים
רצים בראשי. גם כשאני מקפלת כביסה, מבשלת, מבלה עם ילדי או
מטיילת להנאתי, המחשבות רצות. לפעמים אני אומרת אותן בקול,
לפעמים משוחחת עם אחרים ותוך כדי שיחה עולות מחשבות חדשות -
והכל במילים.

אני מנסה לדמיין לי עמק עצום מלא ערפילים של מחשבות ללא מילים.
אני רואה את האובך הלבנבן מכסה שדות, עצים ובתים. ובבתים גרים
אנשים. אנשים עושים דברים, קורים להם דברים, הם מדברים, והערפל
נמוג ומפנה מקום למילים.
המחשבות רצות, חולפות. עוד רעיון עלה והפך למשפט. מילים זורמות
כמו נחל ונשפכות לים מלא בגלי משפטים שנשברים לתוך חופים של
אנשים חדשים.
הערפל, גלי ים המילים, הם חמקנים. אני רוצה לתפוס, לאחוז בהם,
להניח אותם כתובים מילה על-יד מילה שיהפכו לרעיון, לסיפור,
לשיר..
יש אנשים שחיים בשלום עם ה'גלים' האלו. הם אינם מרגישים צורך
להמליל את עצמם. לשכתב את הרעיונות שלהם. לתעד ולתייק את המלל
הזה כדי שיוכלו לחזור אליו בעתיד.
בשבילי אלו אנשים משבט רחוק שמדבר בשפה אחרת. אפילו שהם חיים
איתי כאן, אני לא לגמרי מבינה את השפה שלהם. הם מסקרנים אותי,
מושכים אותי בשונות שלהם.
אני שייכת לשבט שהמילים מחיות אותו, הופכות למשמעות החיים.

שני שבטים דוברי שפות זרות חיים זה בצד זה. אחד על-יד השני,
אחד בביתו של השני.
סביר להניח שלכל שבט יש העדפות משלו. אני מניחה שבני השבט שלי
בוחרים מקצועות מילוליים: פסיכולוגיה, הוראה, ספרות ושירה,
משפט, פקידות.
גם לבני השבט השני יש העדפות: ציור ופיסול, עבודת כפיים בעץ,
ברזל, זכוכית. עבודת אדמה.
אני מנסה לדמיין לעצמי פסיכולוג שפוגש בבן השבט האחר. הוא מנסה
לעזור כמובן. מנסה לתת למטופל שלו לבטא את רגשותיו, פחדיו,
רצונותיו הכמוסים - במילים.
ועוד אני מדמיינת: מורה נכנס לכתה. מלמד לקרוא, לשאול ולהבין.
הוא שואל שאלות והתלמיד אמור לענות. למצוא מילים שיסבירו את
הרעיון שלו ולהעלותן על הכתב.
תארו לעצמכם, את אותו פסיכולוג מוכשר, את אותו מורה מנוסה,
כשהם פוגשים את בני השבט האחר והשיטות המלומדות שלהם מתחילות
לתעתע. בואו נתרכז בהוראה: כאשר שיטת הלימוד אינה עוזרת הילד
מקבל תווית חדשה: קשה-הסתגלות, קשה-למידה.

אנחנו חיים בעולם של מילים. המנוף העיקרי לרכישת ידע ותקשורת
שייך לעולם המילים. גם הצייר המחונן שרואה את העולם בתמונות
ובצבע היה תלמיד בבי"ס ורכש את הידע האקדמי שלו באמצעות
המילים. לא רק ידע הוא רכש. גם את עמוד השדרה של אישיותו הוא
בנה על ההצלחות או הכישלונות שבהם התנסה. אבל אם שפת המילים לא
הייתה שגורה בפיו, אם לא הצליח לקרוא או לכתוב, יהיה לו קשה
בעולם המודרני בתרבות המערבית.
ומכיוון שבני השבט הא-מילוליים נולדים בכל מקום והתרבות
המערבית היא מילולית כל-כך, התחלתי לחפש דרך ליצירת שפה
משותפת, לבניית גשר בין שני השבטים.

איך אפשר ליצור קשר, קשר אמיתי עם בן שבט זר שיושב בכתתי? קשר
כזה שיגרום לו להתקרב לעולם שאותו אני מייצגת: עולם המילים.
כדי לעשות זאת עלינו להכיר בעולמות השונים, למצוא די סקרנות
ועניין זה בעולמו של זה, למצוא דרך לפתוח דלת ולהיכנס זה
לעולמו של זה.

כדי  לעשות את הצעד הזה, יש לרדת מהבמה, לעמוד זה לצד זה,
ולבנות את הקשר על בסיס שווה.
כשאני מדברת על שווה אינני מתכוונת לאנשים שווים. אין דבר כזה.
אני מדברת על שותפים לעשייה, שתי דמויות שונות בונות גשר
ויוצרות קשר. בואו נעזוב את בעל התפקיד והפציינט. נשאיר למקום
אחר את הפסיכולוג והמטופל, המורה והתלמיד. ננסה לבנות שותפות.
ננסה להיות  אנשים שיכולים להרוויח זה מזה מבלי לוותר על
עצמם.

לאיש מקצוע (מורה או מטפל) לא  קל ליצור דיאלוג של שותפות עם
תלמידיו/מטופליו. אנחנו חיים בהרגשה שיש לנו משהו לתת, ללמד.
אנחנו יודעים לעשות את זה כל-כך טוב  ש מ מ ש   כדאי להיעזר
בנו.
לכל מקצוע יש את סימני הקריאה שלו. העיתונאי בטוח שהוא רק
מדווח ידיעה, הפסיכולוג מפענח את התת-מודע והמורה מלמד. כולם
נמצאים בעמדת נתינה ורוצים לשפר את איכות החיים של קהל היעד
שלהם.

ואני, מה אני רוצה? אני רוצה לעמוד על אותה קרקע עם תלמידי
ולצאת יחד לטיול משותף שבו כל אחד  מאתנו רואה, לומד ומגלה
דברים חדשים בדרך.
אני יודעת שזאת יכולה להיות משימה קשה למי שהתרגל ללמד ולקבל
את הסיפוק שלו מעצם מעשה הנתינה. אני יודעת שבקלי קלות אפשר
לגלוש לעמדת הנתינה (המוגבהת) מבלי להרגיש שזה קורה.

בעבודתי כמורה לתלמידים שהגיעו עם התווית "קשה/לקוי למידה,"
למדתי המון. למדתי להיפרד מעמדת ה"יודעת" ולעבור לעמדת
המשוחחת. למדתי שכשאנחנו שותפים לשיחה אנחנו שותפים ללמידה.

וכמו בדיאלוג עם האיש שאיתי, שבו לאט לאט אני לומדת לחוות את
החיים בלי צורך להמליל אותם, בלי להזדקק לכתוביות (אבל זה שייך
ל'סרט'  אחר ולכן לא אוסיף מילים), כך אני מנהלת דיאלוג עם
תלמידיי, דיאלוג שבו מתאפשר לכל ילד למצוא את הדרך שלו אל עולם
המילים הכתובות, מתוך ידיעה שבלי זה יהיה לו קשה בעולם הזה.