אני חיה בעולם של אגדות. עולם שבו כיפה אדומה הולכת כל יום
לסבתא, סינדרלה משאירה נעלי זכוכית בכל פינת רחוב וטינקרבל
מעופפת לה לבד בשמים - כי פיטר פן החליט סוף סוף לגדול.
אני חיה בעולם מלא קסם, פיות, מכשפות, קוסמים ודרקונים. כאן זה
דבר כל כך רגיל, יום יומי. כבר התרגלתי לאיומים של המכשפה
מהמערב, ולזה שאלאדין עובר עם השטיח המעופף שלו מעל הבית שלי
כל בוקר.

פעם שמעתי סיפור נורא מוזר, סיפר לי אותו זקן אחד, זקן שחי
הרבה הרבה שנים, הוא חי עוד בתקופה שכל האגדות היו קיימות רק
בספרים.
הוא סיפר לי על מקום בלי קסם, בלי מכשפות רעות, בלי מלכים
ונסיכות. מקום שבו אם קורה משהו רע - אז הוא לא תמיד מסתדר.
מקום שבו המתים לא חוזרים לחיים.
ואני חשבתי שזה ממש מוזר, שהוא אומר שהרע יכול לנצח, או שמתים
לא חוזרים להסתובב ברחוב למחרת. הרי הקלפים שמלכת הלבבות עורפת
להם את הראש מחברים אותו בחזרה ישר אחר כך. סיפורים מצחיקים
מספר לי הזקן הזה.

והזקן שהבין את מחשבותי סיפר לי סיפור על שנאה. שנאה שהייתה
חזקה יותר מכל דבר אחר. שנאה שגרמה למלחמה, ולהרס, ולהרג.

-מה זו מלחמה?
הוא מחייך חיוך מוזר, ואומר שפעם הוא חלם שישאלו אותו שאלה
כזאת, היום זה כבר מפחיד אותו שאף אחד לא יודע ולא זוכר.
מלחמה זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאנשים. היא דבר שהורס
הכל, ומעל לכל לוקח חיים.

-זה כמו מפלצת כזאת, כמו דרקון?
יותר גרוע, אותה אי אפשר לעצור במעשה קסמים.

-אז איך הורגים אותה?
היא בדרך כלל מפסיקה אם מישהו מנצח.

-אה, אז אין בעיה, הטוב תמיד מנצח.
במלחמה אין טוב ורע, כולם מפסידים, כולם רעים, כולם שונאים.

-למה?
למה מה?

-למה לשנוא?

הוא לא ענה לי, כאילו לא הייתה לו תשובה.
ניסיתי לדמיין לעצמי את פיטר פן וקפטן הוק נלחמים באמת בלי
לבקש סליחה אם הם פוגעים אחד בשני, או את המכשפה באמת מרעילה
את התפוחים ששלגיה אוכלת, או את האמא החורגת של סינדרלה נועלת
אותה בתוך החדר הקטן - בלי להוציא אותה אפילו לא כשהנסיך
מגיע.
כל כמה שחשבתי על זה, לא הצלחתי למצוא משהו שיהווה סיבה בשביל
לשנוא.

תחשבי שמישהו היה רוצה לקחת ממך את הבית שלך, את כל עולם
האגדות שלך. מישהו שמאמין שזה הבית שלו.
תחשבי שהמישהו הזה היה מוכן לעשות הכל בשביל מה שהוא רוצה,
אפילו לפגוע, אפילו להרוג.
תחשבי שהמישהו הזה היה פוגע והורג את הקרובים לך.
תחשבי שהמישהו הזה היה פוגע בך.
אז לא היית שונאת?

הזקן מביט בי בעיניים קרועות לרווחה, ואני רק רואה את הצפרדעים
בביצה שנלחמים ביניהם על מי יזכה בנשיקה מהנסיכה, ואפילו שהם
נלחמים ופוגעים אחד בשני, הם לא שונאים.

היא לא מבינה, ילדת אגדות שכמותה. היא לא תבין מאיפה בא הרוע
שבשנאה. הלוואי שלא תצטרך להבין לעולם. ועדיין, בעוד היא ילדה
הגדלה בעולם של אגדות, בעולם האמיתי שמחוץ לביתה המוגן מתחוללת
מלחמה. בעוד שנה או קצת יותר מזה, היא תעזוב את הפיות שלה
ותהפוך לחלק מהמלחמה, חלק מהשנאה.
והיא תמשיך לגדול, מחפשת את התשובה לשאלתה שבעצם אין לה מענה.
ובסופו של דבר תגלה שגם היא שונאת.

לא, אני לא מסכימה! מי זה הזקן הזה שיחליט שאני אהיה אחת מאותם
הרעים, מאותם השונאים. לעולם לא, אני לא מסכימה!

היא לא מבינה, ילדה שחיה בעולם של אגדות.

לא! אני אצא אל העולם האמיתי, אני אראה לו לזקן הזה. אני אשנה
את כל השונאים.

הזקן מחייך.
בהצלחה ילדת אגדות. הלוואי ותשני את העולם.