אז היא הלכה עם הצורך, יד ביד איתו למיטה... והיה לה טוב,
ורטוב לה... והלב דפק... והתכווץ והתרחב... התכווץ והתרחב...
התכווץ והתרחב... והתכווץ והתרחב... כמה טוב, שהלב ככה...
מתכווץ ומתרחב... אוי כן, מתכווץ ומתרחב... אוי, כמה טוב!

הם יצאו בערך חודש,
והלבבות , התכווצו והתרחבו...
ואז, הוא היה צריך לנסוע, לא ממש צריך, אבל זו נסיעה מתוכננת
משכבר, ואין כל כך ברירה ,וזה קצת מוזר לנסוע כבר ביחד... וזה
כולה לשבוע, זה לא סיפור, אפשר לחשוב... שבוע בלי כיווצים
והרחבות...

אז הוא נסע, ואפילו שנסע רק לשבוע,
היא לא הפסיקה לבכות, ולבכות ולבכות...
והיא לא הבינה למה...  והבכי לא הפסיק גם בלילה במיטה... היא
חיבקה את הכרית חזק, וצרחה וצרחה וצרחה

וביום למחרת היא כבר לא היתה מסוגלת לדבר... העיינים נפוחות
והדמעות לא מפסיקות לרדת... אבל למה?? למה לעזאזל כל הבכי
הזה??

היא פתחה את את ארון התרופות,
אנטיביוטיקה, מוקסיפן פורטה, אקמול, אופטלגין, אדויל, נורופן,
סינטומצין, פולידין, אלרין... שום דבר מסעיר,

ואז...
זה הגיע,
כמו ברק ביום קיץ...

וזה כיווץ את הלב...
רק שלא ממש הרחיב אותו אחר כך...

היא שכחה לנשום,
כמעט נחנקה,
התיקרה, כמו נפלה לה על הראש,
מעכה אותה מתחת...

אבל איך? איך זה יתכן? זה לא הגיוני...

הם רק הכירו, וזה היה כל כך טוב... ונעים, ומלטף...
אז איך זה יתכן? למה זה יתכן?
איזה חוסר התחשבות... וזה היה כולה לשבוע... ועכשיו זה
לתמיד...

והוא לא יחזור, והלב ישאר מכווץ לתמיד.