ישבנו לבד על הספסל בגינה, בלילה, יום שישי בערב.
אני בשמלת מחוך, והוא בחולצה לבנה ומכנס שחור.
רגע מאוד, טעון ורציני.
"אני חושב שאני אוהב אותך"
לא יכולתי להשיב.
"אני רוצה להיות איתך".
ידעתי שהמשפט הזה יגיע, אך לא ידעתי מה לענות.
עשיתי החלטה אמיצה והחלטתי לגלות לו את האמת.
"לאהוב אותי זה לא מספיק...
אני יותר מסובכת ממה שאני נראית.
אתה צריך ללמוד לאסוף אותי אחרי שאני נשברת,
ולהרגיע אותי כשאני עצבנית.
וזה קורה לי הרבה.
אתה צריך להכיר אותי באמת ובתמים כדי שזה יקרה.
אתה צריך ללמוד לאהוב אותי.
ועדיין לא נרשמת לקורס הזה. אף אחד לא."
הוא היה מבולבל, והשפיל את מבטו מטה.
"אני לא יודע איך... אני לא יודע מה להגיד לך."
צחקתי בעצב, והסתכלתי עליו.
"אף אחד לא."
כל כך רציתי אותו באותו הרגע, אך לא הרשיתי לעצמי.
הוא לא הכיר אותי מספיק טוב,
והוא היה מתאכזב.