כל כמה זמן, משהו כמו ימים ספורים, היה מגיע אל השכונה, נכנס
בכניסה 8 לקומה א' דירה 2, אני משערת, כי את שאר הדיירים אני
מכירה. יוצא מהרכב, חטוב להפליא, והיופי פשוט בלתי נגמר.
אני, שלא מורשית יציאה מן הבית, נותרת פעורת פה ולא מאמינה
למראה הגבריות המשתקפת ממנו.

אילו היה מגיע ביום ושעה קבועים, היה לי הרבה יותר קל. אבל לא
כך היה, וכך מצאתי עצמי מידי יום ובכל שעה יושבת ומשקיפה לעבר
השכנה שממול, שאני יודעת בוודאות שהיא כבת 80 מינוס פלוס, סבתא
או אולי אמא שלו. ראיתי אותה פעם אחת כשיצאה לעברו. מעבר לכך,
התריסים שם כל הזמן מוגפים, ואותה אני לא רואה כלל.

חלפו ימים, שבועות וחודשים ולפני שיחלפו שנים והכל יישאר באותה
המתכונת, החלטתי להתקדם צעד אחד קדימה. אני, שלא ממש אוהבת
להוציא את אחי הקטן לטיול בגינה, התנדבתי לעשות כך.
כך קרה באחת הפעמים בהן יצאנו אחי ואני. לקראת חציית הכביש אני
רואה אותו מולי. הרגשתי פיק ברכיים טוטאלי, או שאני חוצה או
שנשארת במקום. "תלכי רגיל ותראי את היופי שבך", מלמלתי לעצמי
וכך עשיתי.

הוא עצר עם מכוניתו לפני מעבר החציה, מצד ימין שלי, דווקא מול
הצד שאני הכי לא יוצאת בו פוטוגנית, קשקשתי לעצמי - אחר נסע
באיטיות, ואני נשבעת שהוא הסתכל במראה לראות קצת יותר טוב את
מי שחצתה עכשיו את הכביש, שכן, כמוהו, גם אני, יפיופית אמיתית,
ולא כל יום נתקלים ביפה כמוני בשכונת הפרברים בה גרתי.

וזה לא שאני זו שמעידה על עצמי שאני יפה, גם לא התא המשפחתי
שלי, אלא לכל מקום אליו אני הולכת ובו אני נתקלת - אני מוקפת
במחמאות.

שום דבר לא התקדם, ואני התחלתי לרשום הכל על הנייר כמו מין
יומן אישי ששמרתי ונצרתי היטב במגירה.

לאותה אשה אותה ביקר היה כלב, כך שגם אם לא ראיתי אותו מגיע,
אז ברגע שהייתי שומעת את הנביחות החזקות של הכלב, היה זה סימן
שהוא שם. ושוב אני מתנדבת להוציא את אחי הקטן, שהחל כבר
להתלונן בפני אימי, שחוץ מלחצר האחורית - אני לא לוקחת אותו
לשום גן.

כבר לא יודעת אם הוא סיקרן אותי, או העובדה שהוא מבקר במקום
שלא רואים בו כניסה ויציאה של אותה אשה, והכלב - סתם מסכן שהיה
זוכה ליציאה של פעם ב... ואני נשבעת שכבר הייתי מוכנה להתנדב
לעשות עבורו את העבודה השחורה הזו, אבל או אז, הבנתי - אני
מתאהבת על עיוור, אם אני מוכנה לתת את כולי לאלמוני -
התאהבתי!!!

הסבלנות שלי החלה לפקוע ושקלתי אפשרות לערב את אחותי הגדולה,
שירה, האוייבת מספר אחת שלי לענייני גיל ההתבגרות. אם אני
קופירייטרית, היא קוטלת הרעיונות שלי. אבל איך שהוא, אחות זו
אחות, וכך עשיתי.

"תשמעי", אמרתי לה, "יש כאן בחור שמגיע לשכונה כמעט כל שני
וחמישי..."
"אה, כן, אני יודעת על מי את מדברת. הוא בא לבקר את סבתא שלו
קבוע כל יום באותה השעה..."  קטעה אותי אחותי והחלה במלל רציף
משלה.
"ומה זה אומר? את מכירה אותו?" שאלתי אותה, מפחדת לשמוע שהיא
מרגישה את מה שאני מרגישה זמן רב.
"ברור, אנחנו יוצאים כבר כמה חודשים, אבל תזהרי לספר לאמא" -
אמרה, ואני התייבשתי במקומי.

האחות המטומטמת שלי לא חשבה שאולי גם אני התאהבתי בו, וזה מה
שבעצם באתי לספר לה?
אבל לא, היא לא חשבה, היא בד"כ חושבת רק על עצמה.


המשך יבוא...