אני בדיכאון.
אני שוכב על המיטה.
לבד.
בחושך.
חושב על החיים.
למה אני פה בעצם?
למה אני לבד?
אני מכיר ופוגש כל יום כל כך המון אנשים
ובכל זאת אני מרגיש בודד.
אף אחד לא מרגיש בקיומי
וגם אף אחד לא ירגיש בחסרוני.
לפעמים אני חושב שהבן אדם היחיד שיכול לעזור לי...
בעצם נמצא באותה בעיה.
ושוב תחושת הבדידות תוקפת אותי.
אני מנסה לעזור לו, אבל מי יעזור לי?
מי יעזור לי לצאת מהתסבוכת הקשה שלי?
מישהו בכלל שומע אותי?
מישהו יודע שאני בדיכאון?
אני מנסה לרדוף אחרי החיים, להיות אופטימי ככל האפשר.
אבל כמה אפשר?
החיים, הם אלה שהתייאשו ממני, שנטשו אותי כמו כלב רחוב.
אז איך אפשר להילחם?
להתקדם?
ואולי זה בכלל הגורל שלי לחיות ככה?
אני אדם טוב, זה לא מגיע לי!
ואולי...
מישהו בכלל מקשיב לי?
מרוב ייאוש, הדמעות הגיעו...
שיילכו, הן מרטיבות את הכרית.
לא רוצה לבכות יותר.
רוצה לבלות.
רוצה מישהו שיהיה איתי.
שינחם.
שיאהב.
אנשים אטומים למצבי.
לא יכול להאשים אותם, זה דרכו של העולם.
ואולי בעצם כולם כמוני?
והכל הצגה?
ובלילות גם הם בוכים.
בוכים ונרדמים.
גם אני יודע לשחק את המשחק.
אך אותי זה מזמן כבר שחק.

אני בדיכאון.
אני שוכב על המיטה.
לבד.
בחושך.
כבר מאוחר...