אריאלה יצאה מבניין הרבנות. אריה, גרושה הטרי שחיה בנפרד ממנו
כבר כ-5 שנים, נפנף לה בידו ונכנס למכוניתו. היא בחנה את עצמה,
בת 66 כמעט, עדיין נאה. עוד רוצה להפיק את הכל מן החיים. שלושה
ילדים מקסימים, שהביאו לה גם נכדים, שהיוו את משוש חייה.
לידה ניצב יגאל גרינברג, אחיו הצעיר של גרושה ששימש כעד בטקס
הגירושין. הוא חייך ושילב את ידה בידו. "שנצא לאכול באיזשהו
מקום?". היא הנהנה. הם נכנסו למכוניתו ונסעו למסעדה סינית
ששכנה  בסביבת העירייה.
"אז מה קורה איתך עכשיו" הוא חייך. היא הביטה בו: עדיין גבוה,
עדיין נאה, שערו השחור, שמעט  שיבה כבר זרקה בו, עיטר את פניו
והקנה לו מראה צעיר בהרבה משישים שנותיו. למרות גילו הזכיר
עדיין את "נער הזהב", "הplay boy" ואהוב הנערות של שנות ה-70.

"אתה יודע" חייכה "החיים סך הכל מחייכים אלי. יואב ואני חיים
ביחד, חזרתי ללמוד באוניברסיטה, ובשבוע הבא ניסע לשבועיים לניו
יורק. נתארח כנראה בביתו של זאביק אחי (הצעיר ממנה ב-7 שנים).
ננוח, נבלה, סך הכל בסדר. וכמובן נפגוש את אודי (בנה האמצעי)
ואשתו סיגל" (אודי בנה נסע עם אשתו לניו יורק כדי לעשות את
התואר השני באוניברסיטת "קולומביה" בתחומי תקשורת
ופסיכולוגיה)
"אני עדיין לא מבין למה לא התחתנת איתו אז? את לא אהבת את אחי,
מעולם לא רצית  בו". ובציניות  המשיך "אני יכול להבין אותך"...

יגאל, אריה ואחיהם הבכור שמעון גדלו בבית "בורגני" של בעל מפעל
המתכות זלמן (זיאמה) ואשתו לובה, שתפקידה הסתכם באירוח חבריו
הרבים, בני הקבוצה ה"רוסית" המגובשת... יגאל בן הזקונים היה
היחיד שסירב (ובכך נעסוק בהמשך) להשתלב בעסק המשפחתי. הוא למד
אמנות ב"בצלאל", לאחר שסיים את שירותו הצבאי כקצין צנחנים,
ונודע כצייר ופסל מחונן ומוערך. הוא גם פתח מכללה פרטית ללימוד
אמנות וזכה להצלחה רבה.
"קשה לי להסביר לך את זה על רגל אחת" אמרה אריאלה "זה לא הסתדר
אז... אבל באמת רציתי  עכשיו לאחר שנים לספר לך משהו... ומה
בעצם קורה איתך?". יגאל הביט בה בסקרנות. "אני בסדר, רוויטל
חיה את חייה שלה, הגענו  להסדר- היא חיה בבית שלנו, אך באגף
אחר"...
רויטל בלקנשטיין- גרינברג אשתו של יגאל, אשת חברה ו"ידוענית"
מוכרת, נחשבה בעברה לנערת זוהר, עבדה בדוגמנות ואף במשך תקופה
(קצרה מאד...) השתלבה גם כשחקנית, כולל סרטי  פרסומת. הם נישאו
ב-1979, היו להם שני  ילדים, אך כפי שהסביר יגאל,  חיי
נישואיהם כבר עלו על שרטון, ולמעשה התגוררו כפרודים בבית אחד.
"היא בגדה בי כל הזמן, לפחות לא הכחישה את זה. תמיד נהגה
להשתולל וללכת למסיבות עד השעות הקטנות של הלילה... את זוכרת
את הפיגוע שהתרחש אז במועדון התל אביבי ההוא "פרנש ונילה"? היא
בילתה שם באותו הלילה עם החברות ה"נחמדות" שלה. נס שלא נפגעה,
אבל ליתר בטחון לקחו אותה לבית החולים לבדיקה, והיא כעסה
כשבאתי לשם לקחתה..."
"ומה שלום הילדים?" שאלה אריאלה. "הם בסדר" אמר יגאל  "איתי
(בנו הבכור בן ה-24) לומד כלכלה שנה שנייה, קצת עובד כמוקדן,
אבל אני בעצם משלם  כמעט הכל. עד עכשיו הוא גר עם החברה, אבל
לאחרונה ה"סיפור" הסתיים והוא חזר לגור בבית. ועידן עתודאי,
לומד רפואה בירושלים. נחמד, בנים מוכשרים, והעיקר שאני מסוגל
להחזיק את כולם..." אמר צוחק...
"אז מה רצית לספר לי?" שאל. היא חייכה במתיחות כחוששת ואז זרמה
אל העבר, אל הקיץ ההוא בשנת 1965.
אריאלה, אריה וזוהר בנם  בן הארבע- באו לארוחת צהריים של שבת
בבית הסבא והסבתא, הוריהם  של אריה ויגאל. "אמא, אני רוצה
ארטיק!" צעק זוהר. "כבר, חמודי," נשקה לו "אנא לך לסבתא במטבח
ותבקש ממנה, היא אמרה שהכינה לך". "אמא, נכון לאבא יש לארק
חום?" "נכון, מתוק". הוא הדהים  אותה כל פעם מחדש בפקחותו
ובבקיאותו בזיהוי מכוניות. "תראי, דוד יגאל קנה לי מכונית
אדומה". בעוד בנה נכנס למטבח, ראתה את יגאל, אחיו הצעיר של
אריה בן ה-21, קצין צנחנים בדרגת סגן. "רק השבוע קיבלתי את
הדרגה" אמר בגאווה "רוצה לראות אותה?". "כן, בטח" הנהנה "יש לי
תקליטים  חדשים של "נערי החוף". "בילי ג'יי קרמר והדקוטות".
"יופי" היא היתה מאושרת "אני רוצה לשמוע את "האם תרצי לשמוע
סוד...""
הם נכנסו לחדרו, תמונה גדולה שלו מחובק איתה ועם אריה בטקס
סיום קורס הקצינים הייתה תלויה מעל מיטתו. היא התיישבה על כיסא
כאשר הניח את המחט על גב התקליט, והמוזיקה היפה פשטה בחדר.
"הקשיבי, אני רוצה שתדעי סוד... אני  מאוהב בך" (תרגום
מאנגלית)... הוא התיישב מולה, הביט בה וחייך. "אז מה, התחתנת
עם אחי השוטה..." היא צחקה. "איזו אהבה ענקית שיש ביניכם".
לפתע התקרב אליה, הניח את ידו על כתפה ונשק לה. היא עדיין לא
תפשה, לא קלטה. ואז קרב אליה יותר, ליטף את פניה ותפס בחוזקה
בחולצתה. "למה התחתנת איתו? מה רצית ממנו? מה רצית מאיתנו?".
אריאלה נדהמה. "יגאל, השתגעת? מה אתה עושה?". "אני השתגעתי"
צחק "הו, כמה שאת זקוקה לזה... אז מה רצית? פרנסה טובה, נכון?
לשם כך היית מוכנה להתמסר לחדל האישים הזה, ואני לא מספיק טוב
בשבילך? את חושבת שנולדתי אתמול? את לא מסירה את העיניים
ממני"...  
ארארלה לא זכרה באיזה שלב מצאה את עצמה במיטתו, היא רק הבינה
שהדברים יצאו מכלל  שליטה... היא חיבקה אותו וחשה שהוא חודר
לתוכה, ואז (לה היה נדמה שמדובר היה בדקות ספורות) שמעה את
קולו הברור: "התלבשי מהר וצאי מן החדר, שלא יחשדו". כעבור מספר
דקות נכנסו שניהם  לחדר האוכל. "איפה הייתם? לאן נעלמת,
אריאלה?" שמעה את קולו של בעלה. "אה, סתם התעכבתי בשירותים".
"אמא" שמעה את קולו של בנה "סבתא הבטיחה לקחת  אותי לבריכה
שלה, אני יכול לישון כאן?". היא  חייכה חיוורת. "כן, אבל תבטיח
לי שלא תצחק שוב על נשים שמנות". לאחרונה כשהלכה איתו ועם
חמותה לבריכה היוקרתית בעלת המים המלוחים, הקרים והבריאים, לעג
לאישה בחדר ההלבשה:
"סבתא, איזה אישה עם טוסיק גדוי" (הוא התקשה בזמנו להגות את
האותיות ר' ו-ל').

הם הסבו לשולחן. "אז מה אתה מספר, יגאל? מה המצב?" שאל האב
זיאמה. "מורכב, אתם יודעים.  יש בעיות עם הפת"ח, הם תוקפים
וטומנים מוקשים, כמה בתים  פוצצו בצפון ובשרון  ליד עין
נווה". "ופעלתם?" שאל אריה. "כן, בטח, פוצצנו את כל הבתים בכפר
ההוא ליד קלקיליה, שממנו כנראה יצאו  החבלנים. אבל הקפדנו
להוציא ולפנות את כל האנשים כלקח מאירועי קיביה (שארעו
באוקטובר 53')... יגאל, זכי (סמל המחלקה יודע הערבית) ואיקי
סגנו של יגאל סיירו בשטח כאשר שמעו את הויכוח הבא: "קחי את
החמור, אישה". "לא, אני לא מוותרת על הילד, אני לא יכולה
להשאיר את מחמוד". "אשה, תקשיבי לי. ילדים יש הרבה, חמור יש
אחד". יגאל ואנשיו הפסיקו את הויכוח המוזר ופינו את החמור וגם
את הילד. "לקחתי את הילד על הידיים שלי, באותו רגע נשמע
הפיצוץ, וכיסיתי את אזניו, כדי שלא ייפגע מן הרעש. וחשבתי איך
הייתי מרגיש לו הוציאו אותי כדי לפוצץ את ביתי..."

"ליובה, תביאי את הבורשט!" קרא זיאמה. "אבא, בחייך, תן לה
מנוחה" כעס יגאל... זיאמה גרינברג יליד אוקראינה היה איש תקיף,
חסון, ושערו האפור היה מטופח ומחוטב. את אשתו ליובה פרדקין
הכיר אמנם בשידוך (משפחתו היתה דתייה בתקופה ההיא), אך סך הכל
אמר לעצמו שה"עיסקה" (כך כינה  זאת ) הצליחה. ליובה היתה נאה,
ואת החנות והקטנה, שהוריש לה אביה, הפך למפעל משגשג, והעיקר-
היא ילדה לו שלושה ילדים.
הוא נהג לנסוע לחו"ל מידי פעם לצורך עסקיו, ושם נהג לקיים
מערכות יחסים קצרות בעיקר עם מזכירות או מוכרניות מקומיות...
מעולם לא חש נקיפות מצפון בקשר לכך. לגבי שלושת בניו לא היו לו
כל ספקות, הוא שאף לשלב את כולם במפעלו, ולשם כך רצה ששירותם
בצבא יהיה קל. אך עם זאת  עמד על כך שיזכו להשכלה נאותה. שמעון
הבן הבכור למד בבי"ס מקצועי ביפו, ובהיותו בן 17 (בתחילת מלחמת
העצמאות) גוייס לצבא, ובזכות קשרי האב שירת בסרפנד בסדנת
חימוש. אריה הבן השני למד אמנם ב"גמנסיה", אך הישגיו היו
בינוניים ומטה, ולא פעם נאלץ זיאמה להיאבק על המשך לימודיו
באמצעות "בקשישים". אריה, שהיה בעל ליקוי ראיה קל, שירת כפקיד
בשלישות הראשית ואחרי כן  השתלב במפעל. לעתים היה מהרהר בבנו
זה, שהיה בעל קומה ממוצעת, מעט גוץ, ואשר משקפי הקרן שצנחו על
מצחו שיוו לו מראה נלעג. לא היה לו כל ספק שכדי להשיאו ביום
מן הימים, ייאלץ הוא "למשוך בחוטים..." אחד מחבריו הטובים היה
ישעיהו (שעיה) זיידנברג, תעשיין וסוחר נשק, ששירת איתו עוד
ב"הגנה". הוא נזכר בשיחתם הראשונה בעניין זה.  

שעיה וזיאמה ישבו בתל-אביב בקפה ברחוב אלנבי, סמוך לכיכר מגן
דוד. הזמן היה אמצע אוקטובר 56' סמוך ל"מבצע קדש". "אז מה אתה
חושב, שיפתחו בפעולה?" שאל שעיה. "בטח" השיב זיאמה "אי  אפשר
כבר להבליג על הפעולות האלו". העיתון, שהיה פתוח לצידו של
זיאמה, דיווח: "פעולת פדאיון  בדרום: שני ילדי גן נפצעו כאשר
אנשי "פידאיון" השליכו רימון יד לצריף גן הילדים שלהם. הילדים
ניצלו בנס, אך הצריף נשרף כליל". מעניין אם הפעולה תכוון נגד
רצועת עזה או תתמקד בגבול  הירדני.  
זיאמה נאנח "קשה קשה" וכסוטה במכוון מן הנושא שאל: "ומה שלום
ביתך?". שעיה חייך. "אריאלה? בסדר, תודה. היא בת 18 והתגייסה
לאחרונה לצבא". "ומה היא עושה?". "אה, היא משרתת בחיל  האוויר,
כ"טיים קיפרית" (פקידת המבצעים במונחי שנות החמישים)".  "והיא
מרוצה?". "נראה לי שכן". "אתה יודע" אמר זיאמה "חשבתי. רציתי
לדעת אולי אפשר היה לעניין אותה באחד הבנים שלי". שעיה נדהם.
"באיזה מהם?" בעיניו חלפה דמותו של שמעון הבכור, המתולתל
והגבוה. "לא לא" שמע את קולו הברור של זיאמה, "הוא לא
בשבילה... ובכלל הוא כבר עומד להינשא. התכוונתי לאריה בני
השני". שעיה הכיר את הבן הזה... ודמותו הגוצה והבלתי נאה
בתוספת להסתגרותו הנצחית עוררה בו  מעט אי נוחות... "בן כמה
הוא?". "אה, הוא בן 20, ולאחר שחרורו מהצבא אשלב אותו במפעל.
הוא בחור חרוץ ומסור והוא יספק את כל צרכיה, אני יכול להבטיחך
שלא יחסר לה דבר..." שעיה צחק. "זיאמה, אלוהים אדירים, היא
עדיין ילדה. מלבד זאת, יש לה חברים שמשרתים איתה בטייסת, ונדמה
לי שעם אחד מהם היא החלה להיפגש הרבה"... זיאמה הביט בו
בלגלוג. "אה, זאת אהבה בת חלוף. וחוץ מזה, הטייסים האלו הם
שחצנים ומחזיקים מעצמם כמו אלוהים... ובכלל המקצוע מסוכן. חלק
מהם אינם חוזרים מן הטיסות..." שעיה הביט בו מהורהר. "עוד נשוב
לדבר על זה" אמר
עכשיו זיאמה, הביט בכלתו בזיק של נצחון, אומר לעצמו שאכן
העניין הצליח. נראה שאריאלה מאושרת. ואריה? הוא הרי מאוהב בה
מעל לראשו...

זמן מה לאחר הביקור גילתה שהיא בהריון. אריה צהל "סוף סוף יהיה
אח לזוהר". "ומה יקרה אם זאת תהיה בת?" סנטה בו. יחסיה עם בעלה
ידעו עליות  ומורדות כבר אז. אך הוא לא יחשוד. לא, לעולם לא...
בפברואר 66' נולד אודי, ילד שחור שיער ויפהפה. כבר בגיל 7
היתמר לגובה, ובמשפחה צחקו:
"אריה אמנם לא זכה בגנים הנאים, אך לעומת זאת בניו קיבלו את
הכל משאר בני המשפחה..."
יגאל הפסיק את רצף ספורה. "אז מה את רוצה?" רעם קולו "תכף
תאמרי לי שאת מבקשת מזונות  עבור בנך שמתקרב כבר ל-40?". "לא"
התגוננה "פשוט הרגשתי שאני חייבת לספר לך את זה, בפרט עכשיו
לאחר שהתגרשתי ממכם... אני מרגישה שאבן כבדה ירדה מעלי".
"באמת?" לגלג יגאל "עכשיו אני מבין, בטח, את רוצה סיוע בשכר
הלימוד של בנך באוניברסיטת "קולומביה". נדמה לי שסיפרתי לך
שאני מממן שני סטודנטים". נדהמת הביטה בפניו. הוא פתח את
ארנקו. "קחי!" צעק והשליך לעברה  חבילת דולרים קשורים
בגומיה... הוא התרומם. "אני אדרוש בדיקת רקמות". "לא לא"
התחננה "אני  לא רוצה שאודי יידע את האמת... זה עלול להרוס
אותו"... לרגע ליכסן אליה את מבטו. "למה לא סיפרת לי אז?".
"באמת!" כעסה "רצית שאהרוס את הוריך ואת אריה". "את ממש
מופלאה" לעג "עוד מעט תאשימי אותי באונס. למה לי נראה שדווקא
נהנית? היית זקוקה לזה מאד, נכון?"

קטע מספר מתהווה אודות אישה נשואה המנסה להאבק על אהבתה
וחושפת סודות אפלים.