מלטף ידיים מזיעות,
מנער ומזכיר לחייך בעדנה.
מצמיד לחי, קורץ כאות
לצחוק, הנהון,
ועוד לגימה קטנה.
יד אחת, יד הכוס
נאחזת בשכרות גלויה;
השניה, לתקיעת כף
נשארת באוויר, תלויה,
מחפשת לה מגע מוכר,
נסחטת כמו סחבה בלויה,
ומפספסת את העיקר.
נשען אחורה ונאנח,
בוהה בפיזור בשולחן גבוה.
"כן, נכון, את כל כך צודקת..."
אני אומר בקול שקט.
עוצם את עיניי,
והיא אחרי.
בנהימה היא שואלת,
עושה עצמה מבינה, חזקה.
בחיוך אני מסנן
לעברה בחדות דממה דקה.
היא מבינה ומשתתקת,
בולמת את הלוע...
מלטף ידיים מחוספסות,
מוחץ ומזכיר לבוא לבקר.
מצמיד לחי, מחייך כאות
ל"כן, כן, ברור שנבוא",
ושאר מילים מתרפסות.
נשחקות, מאבדות ממשמעותן
עם שאר גינונים;
בשניה, מחליף פנים
ואוסף אלי את הנשים,
מתעלה על עורמתן.
מסמר הערב, נעוץ השם בבשרי
מתרברב, משפיל מבט, וכובש.
ובכל זאת:
לוחץ יד אחרונה,
שבנקישת טבעות עדינה
ננעלת!
לבל אגע בה שוב
במגעי המשכר
ותכונותיי מעוררות הקנאה.
שלכבודן אני שוכב לבד
וכותב לעצמי שיר
קינה. |