שוב אותם הקולות האיומים. אותם הקולות שרק מעטים מבחינים
בצלילם האיום, שרק מעטים מזהים שאינם ערבים לאזניים, שרק מעטים
לא מסוגלים לשמוע.
שוב היא שומעת אותם. הם רודפים אותה. הם נמצאים בכל מקום. אין
לאן לברוח מהם, אפשר רק לחכות שהם יעלמו. הקולות מייסרים אותה.

בהתחלה, הם לא הפריעו לה. אחר כך, אחרי כמה פעמים, הם כבר
הפריעו לה יותר. עוד דבר שהפריע לה, היה זה שרוב האנשים נהנו
מאותם קולות איומים.
היא לא יכולה לסבול את זה יותר! חייב להיות פתרון! אבל נראה
שהפתרון היחיד הוא לרדת מהארץ. ואת זה היא לא תעשה לעולם.
אפילו אם קולו של אחד מחבריה יהפוך לאחד מאותם קולות נוראים.
לא, היא חייבת להתגבר. היא יכולה למצוא דרך למנוע מעצמה לשמוע
אותם. אבל איך?
הקולות שוב נשמעים. אותם קולות. אותו פסנתר. אותם מילמולים
המלווים את הקולות.
היא לא יכולה לשמוע את זה יותר! זה הרס לה את החיים!

צביקה הדר, אם אתה קורא את זה, בבקשה-בטל את כוכב נולד!!!