שם
על הים,
עזבתי.
עוד טרחת לצחוק עליי,
שאני מזכיר אותו כמעט בכל שיר
את הגלים והריח.
אבל מה לעשות,
שהים היה שלנו
או לפחות החוף,
ואם כבר נפרדים אז לפחות לסגור מעגל.

רציתי לצוף איתך,
פעם אחת אחרונה
אבל הרגשתי שוקע.
זרקתי קצת אבנים, אליך
להקל על עצמי
באינסטינקט של טובע.
הלכתי אל סוכת המציל
וישבתי קצת לנוח
מסתכל על הים.

ישבת לרגליי,
וחיבקת אבנים בחיקך,
ובכית עליהן,
כמו על תינוקך המת.
התעלמת מהים,
ובכית אל חיקי,
מחפשת מרגוע.
לקחתי את האבנים מידיך,
וחזרתי לים.
אם כבר להיות פתטיים,
אז עד הסוף.

08.2004