ביום הראשון של הלימודים שלי לבשתי חולצה לבנה. ככה היה רשום
בפתק לתלמידת כיתה א'.
הייתה רשימה גדולה של ספרים, ואז בסוף היה רשום: 'לתלמידת כיתה
א' - נא לבוא בחולצה לבנה ביום הראשון של הלימודים'.
אימא ואני הלכנו לקניות, לכבוד השנה החדשה.
כמו תמיד שאלו אותי אם אני עולה חדשה מרוסיה, מה פתאום רוסיה?
אני באתי מחיפה, מה, הם לא רואים?
"אני מחפשת חולצה לבנה לילדה, חולצה חגיגית", תפסה אימא את
המוכרת ולא נתנה לה מקום למילוט. בד"כ מוכרות נדבקות
לקליינטים, אבל עם אימא זה משהו מיוחד, איכשהו היא מבריחה תמיד
את כולם! אחרינו הן תמיד צריכות לקפל מחדש את כל החנות.
"היא עולה חדשה מרוסיה?" שאלה המוכרת.
"מה פתאום רוסיה?! זאת הבת שלי", אימא אמרה למוכרת במבט
מעצבן.
"אה..." המוכרת הנהנה, "אבל היא דומה לרוסיה", אמרה המוכרת
והשאירה אותנו מאחור, תוך כדי שהיא תולשת לה חולצות לבנות מכל
המדפים.
"אחותה רוסיה..." לחשה אימא בשקט. "מה, באמת?!" שאלתי את אימא,
"אחותה רוסיה?" קפצתי בהתרגשות. "מי רוסיה?" שאלה המוכרת ותוך
כדי שפכה על אימא שלי ערמת חולצות, "אף אחד, אף אחד..." אימא
התגוננה ודחפה אותי לתא מדידה.
לאחר שמדדתי כל חולצה לבנה אפשרית שהייתה באזור מגורינו, אימא
החליטה. חולצה לבנה עם כפתורים, חגיגית.
על החולצה היו רקומים בית, ילדה שמחזיקה ביד פרח, על הצווארון
היה דוב גדול, ודוב קטן.
"איזו חולצה חגיגית!" אמרה אימא ויישרה את חולצתי.
אבא אמר שבנות בכלל לא לובשות חולצות עם כפתורים, ושזאת חולצה
של בן, אבל אני אהבתי את החולצה. כל יום בחופש הסתכלתי עליה.
דמיינתי אותי בבית ספר, עם כל החברים החדשים, שלבשו חולצות
לבנות, אבל לאף אחד לא הייתה חולצה כמו שלי!
כשהגעתי לבית הספר עם אבא ואימא, כולם לבשו חולצות צבעוניות,
רק אני הייתי בחולצה לבנה חגיגית. "מה זה?" אמרה אימא, "הם לא
ראו את הפתק?!" אימא שאלה בחרדה, כאילו גורל הילדים טמון בזה.
"לא נורא..." אמר אבא וליטף את ראשי, "את רואה? יש שם ילדה עם
חולצה לבנה", אבא הצביע על ילדה עם צמה שחורה שלבשה חולצה
לבנה, סביב הילדה התקהלו ילדים רבים. ואני, גם לי הייתה חולצה
לבנה, למה הם לא סביבי?
כשאבא ואימא כבר הלכו, ואני נשארתי לבד, המורה הושיבה את שתינו
אחת ליד השניה. הילדה לא הייתה נחמדה. ובשיעור הראשון היא לחשה
לי: "החולצה הלבנה שלי הרבה יותר יפה מהחולצה שלך".
ממש התעצבנתי. החולצה שלי הייתה יפה וגם חגיגית, הייתה לי רקמה
על החולצה, של בית וילדה ושני דובים על הצווארון.
ולה הייתה חולצה לבנה של טריקו, בלי רקמה, בלי כפתורים, בלי
צווארון. סתם חולצה לבנה, אפילו לא חגיגית.
בשיעור השני אפילו היא אמרה את זה לילד שישב: "החולצה הלבנה
שלי הרבה יותר יפה מהחולצה הלבנה שלה, וחוץ מזה, היא, נראה לי
שהיא רוסיה..." כשהיא מדגישה את  ה"הרבה יותר", ואת "שלי" ואת
"שלה". בכוונה היא אמרה את זה, בכוונה! היא סתם קראה לי רוסיה
ואני בכלל באה מחיפה. החולצה שלי הייתה מאוד יפה, אבל לא הלכתי
וסיפרתי לאף אחד על זה, אפילו לא למורה. הילד אמר לה: "נכון,
החולצה הלבנה שלך יותר יפה", זה בכלל לא היה נכון! זה בגלל
שאני עולה חדשה מחיפה והיא מפה, וכולם מכירים אותה, ואותי אף
אחד לא הכיר.
בהפסקה כולם באו לשולחן שלנו ואמרו: "החולצה שלה..." והצביעו
על הילדה, "הרבה יותר יפה משלה" ואז הם הצביעו עליי, "חולצות
רוסיות אף פעם לא היו יפות..."
אני כבר ממש כמעט בכיתי, והילדה ישבה וחייכה, זה בטח כי החולצה
שלה יותר יפה.
הוצאתי את האוכל כדי שהמורה לא תחשוד שאני בוכה, ואז יגידו עלי
שאני תינוקת.
היו שם שקית שוקו, כריך, ובננה. פרשתי את המפית על השולחן,
ושוב הילדה לי אמרה: "החולצה הלבנה שלי הרבה יותר יפה".
עשיתי חור בשקית השוקו עם הפה, ושתיתי אותו. הילדה לא הפסיקה:
"החולצה הלבנה שלי הרבה יותר יפה משלך, החולצה הלבנה שלי הרבה
יותר יפה..."
הוצאתי את השוקו מהפה והשפרצתי לה על כל החולצה, "עכשיו החולצה
הלבנה שלי הכי יפה!" אמרתי תוך כדי השפרצה, "כי שלך בכלל לא
לבנה".