"תשמעי, נשמה! דויד של השתי-שקל, נותן דברים יותר טובים
לאכול", כך אמרה יונה אחת חומה, לחברתה השחורה, שניקרה בסדקים
בין מרצפות המדרחוב.
(ומנין אני מבין את שפת היונים? טוב. זה מהתקופה שהייתי איש
תחזוקה בפנימיה של 'הדסים' ועזרתי למורה לביולוגיה קוסובר לגדל
יונים בשביל הניסויים שלו. וכבר שמעתי לא פעם, שאומרים שמי
שעבד עם קוסובר ונשאר שפוי, הוא בטח גאון).
"אם אני לא טועה, ותתקני אותי", ענתה היונה השחורה, "הדויד
הזה, של השתי-שקל, זורק ליונים רק את הקשה של הלחם. לא?"
"מה'ת מדברת? אמנם נעדרתי מכאן המון זמן, אבל אני זוכרת שהוא
היה זורק פירורי לחם-סומסום עם ריבה. אולי הוא הפסיק כי הזמנים
קשים".
"אולי. תגידי, מה עם ההוא בכיסא-גלגלים?", שאלה היונה השחורה.
"באמת, מה איתו?", ענתה החומה.
"את זוכרת? הוא היה זורק לנו לפעמים במבה".
"זה לא ככה. צ'מעי: דדוש, מהפיצוציה, נותן להוא בכיסא-גלגלים
את הבמבה, כדי שהיונות יבואו לשבת אצלו, על הכיסא גלגלים, וזה
עושה תשומת-לב, ואנשים נותנים לו יותר מטבעות".
"אז למה כל היונים הפסיקו לבוא אליו?"
"אני יגיד לך למה! כי בזמן האחרון הוא התחיל לשתות והוא מסריח
לאללה!"
"טוב. בואי נלך לכיכר. הפיליפינים בטח כבר היביאו את
הזקנים".
היונים פנו לכיוון כיכר-העצמאות. ואני אחריהן. על הרצפה, ליד
אחד השולחנות הן מצאו חתיכת עוגה.
"ואללה!", צהלה השחורה, "זה 'היער השחור', או שרק נדמה לי?"
פרוג'ינו מהבית-קפה, ראה את היונים ובא לגרש אותן עם מגבת,
כשהוא אומר להן: "קיש! קיש!"
"קיש האבא שלך!", אמרה היונה השחורה וניתרה הצידה. מזל שהוא לא
מבין יונית. אם היה מבין, היה רודף אחריה ומראה לה באבי אביה.

היונה החומה אמרה: "בואי נלך! זה, לא אוהב יונות".
השחורה שמה לב שאני הולך בעקבותיהן, התכופפה אל החומה ואמרה:
"זה שהולך אחרינו, עם הכיפה,
זה לא האיש שכל פעם מביא קבוצות של מטיילים למדרחוב, ומראה להם
את השלט ההיסטורי מעל לחנות חשמל של יערי, ועוד כל מיני דברים
כאלה?"
"ואללה!", אמרה החומה, "את צודקת".
כשהן עברו ליד 'קפה לונדון', עצרה השחורה את החומה ואמרה:
"ש'תגעת? מה'דורכת כאן?"
"למה?", שאלה החומה, "מי מת?"
"מי מת? את שואלת? אחותנו מתה כאן בפיגוע. נשאר רק צרור
נוצות!"
ואז הן עמדו כמה שניות בדומיה.
אחר כך כשהן המשיכו, אני רואה שהחומה מסתובבת אלי ואומרת
(ביונית): "הסוטה הזה עדיין הולך אחרינו"
השחורה הסתכלה ואמרה: "בואי נעוף מכאן. כך הוא לא ישיג אותנו,
אפילו שהוא נראה כמו איזה מעופף".
וכשישבתי אחר כך, בקפה של אלי, שנקרא בר-הטווס, שוב ראיתי את
השחורה והחומה. אני לא יודע אם בכלל הבחינו בי, או שסתם התעלמו
ממני. בכל אופן, עושה רושם שהן לא סותמות את הפה. זה שאני מבין
את מה שהן אומרות, זה בכלל לא עוזר, כי אני לא יודע לדבר יונית
ולא יכול להתערב בשיחה, מה גם שזה גלש לרכילות זולה, על איכות
הבאגט של קפולסקי ש: "בזמן האחרון זה ממש קטסטרופה! ממש מלא
קלוריות", לדברי השחורה.
ובינתיים החומה אומרת: "תראי! תראי! לפינחס יש פיליפינית
חדשה!"
"אולי ככה יותר טוב", אמרה השחורה, "אולי היא כבר תוציא לו
מהראש שיונות לא אוכלות בונזו, ולא רק זה, הוא גם מתעצבן
ומקלל, שהיונות לא באות אליו".
פתאום, מלמעלה, נשמע קול, כאילו מכריז ברמקול: "שלון חברות! מה
אתן לעשות בנידרחוב?"
הסתכלתי למעלה. יונה כמו כולן, רק הצבע שלה מעורב. היא עשתה
סיבוב באוויר ונחתה. עמדה לי על קצה הלשון השאלה מה הדיבור הזה
אבל החומה הקדימה אותי ושאלה אותה השאלה, את השחורה.
"מה? את לא מכירה אותה?", שאלה השחורה, "היא בקעה מהביצה, על
החלון של ההוא מהבית-מרקחת. עולה חדש מדרום-אמריקה".
"אה!", אמרה החומה.
עכשיו הן היו שלישיה. הן הסתובבו וחיפשו פירורים, ומדי פעם
הציצו אל הקפה של אלי. בסוף, יוסי, השותף, לא יכול היה לעמוד
בזה. כמו כל יום הוא הוציא להן מגש עם השאריות של  הבאגטים.
"יאללה! תיקחו! ותפסיקו לעשות לי עיניים!".
ותוך כדי, עברה שם בילי הספרית. אישה קשישה, מתקרבת לשמונים,
אבל נראית כמו שחקנית מהוליווד. היונים הסתכלו עליה, והחומה
אמרה: "וואלה! שאנחנו בגיל הזה, יהיו לנו פנים כאלה".
ובילי, שראתה את ההתקהלות הקטנה, אמרה להן: "קישתא! קישתא!"
"מה זה?  תתרגמו לי", שאלה החומה.
"היא מתכוונת להגיד: יאללה! יאללה! ת'חפפו לי מהעיניים. העניין
הוא שהיא אמנם חמישים שנה בארץ, אבל עדיין חושבת באיטלקית".
ואז עברה שם עגלה עם תינוק ונשרו ממנה פתיתים של שקדי-מרק.
שלושת היונים הלכו בעקבותיה, מלקטות את השקדי-מרק. העגלה עשתה
דרכה לתוך סניף הדואר בפינת הכיכר. והיונים, בעקבותיה. אבל,
השומר בכניסה אמר: "חברות! יוני דואר זה כבר לא באופנה!", ואת
זה דווקא היונים הבינו, והן חזרו לכיכר, ליד המזרקה. ועכשיו הן
עמדו, תקעו מקור בכנפיים והתמוגגו מגירוד העקצוצים בעור.
ואחר כך, כשיצחק תשובה בא והתיישב לקפה, בבר-הטווס, אמר מישהו
שישב על ספסל בכיכר: "תראה! תראה! ירד המיליונר אל העם!".
וחברו ענה: "להיפך! הוא אף פעם לא מתרומם מהעם. נהיה עשיר,
חביבי! אבל לא מרים את האף ולא דורך על אנשים!".
והיונה שמדברת בדרון-אנריקאית, אמרה ביונית: "זה נכון! הוא
קונה קרואסונין ומנפיל פירורין בכוונה, ארבה פרורין, עד שעליתי
בנשקל!". והיונה החומה, שלא הבינה את המבטא, שאלה: "אז הוא
מהטובים או הרעים?"
והדרון-אנריקאית ענתה: "מן הטובין!".
ומכאן נסבה תשומת הלב אל שתי גברות, בשתי מרפסות, שהחליפו
מחמאות בקולי קולות, שכללו מילים כמו: שרמוטה, אים-אימא שלך!
ועוד.
היונה הדרון-אנריקאית, עם אוצר המילים הדל, ביקשה הסברים, אבל
היונה השחורה התחמקה בטענה שמילים ומקצועות כאלה אינם מתאימים
לבני תרבות.
וכיוון שסיימתי את הקפה, יכולתי לפנות בעקבות היונים שהתרחקו
מערבה. וכאן נחתה מן  האוויר יונה לבנה אל החבורה ואמרה: "שלום
חברות! אני חדשה בעיר. אפשר לקבל מעט הסברים, במטותא?"
"מטותא אימ'שלך!", לחשה היונה החומה.
והשחורה שאלה: "מנין?"
והלבנה ענתה: "רמת אביב".
"גימל?", שאלה השחורה.
"כן", הודתה הלבנה, (למרבה המזל, כמו שאומרים, יונים לא
מסמיקות, במיוחד הלבנות).
החומה לחשה בבוז: "צפונית!"
והדרון-אנריקאית אמרה: "רנת-אביב גינל, זה לא מהסידרה
בטלביזיה?" והיא הדגישה, ככל יכולתה את הרי'ש המתגלגלת שלה.
וכשהן נעצרו ליד עץ הנחליאלים, בכיכר העצמאות ללקט שרידי במבה
בדשא, התישבתי בספסל ממול כדי להאזין לשיחה בנחת. אלא שכאן יצא
המלצר מן המסעדה הסמוכה ליוטבתה, והחל לנער את המפות. וכל
היונים פרשו כנפיים ונעלמו.
ביום שלישי הלכתי לשוק, לקנות גרעינים אצל דויד, של השתי-שקל.
דויד של השתי-שקל, יש לו חנות לכל מיני פירות יבשים ותבלינים
מגוונים וגם הרבה ריחות, (אבל הם, לדברי דויד, לא למכירה).
ולמה קוראים לו דויד של השתי-שקל? כי כל דבר שאתה שואל אותו
'כמה', הוא אומר: "שתי שקל!", ואז כשאתה בא לשלם, הוא אומר לך
למשל: "זה שתי-שקל ועוד עשר שקל".
"שמעתי שאתה בבוקר מאכיל את היונים בכיכר העצמאות", אני אומר
לו.
"ממי שמעת?", שואל דויד של השתי-שקל.
"שמעתי!", אני אומר.
"האמת, אני יגיד לך. אני קם מוקדם והולך בבוקר לים".
"מה יש לך לחפש בים?", אני תמה, "אתה מתחיל למכור דגים
מיובשים?"
"צ'מע! אם אני לא יילך, אני נהיה פסיכי. ככה, אני רואה בבוקר
אנשים אחרים, שהולכים לשפת הים בשביל לדוג. ואני רואה כאלה שלא
ממהרים לעבודה והם רצים על החוף. ובדרך אני באמת מאכיל את
היונים ואני רואה מי יושב מוקדם בקפה של אלי ויוסי..."
"ואצל סינו?", אני מפסיק אותו.
"עזוב! שמה כולם טריפולטאים", אומר דויד.
"ומה אתה?", אני שואל, "מניו-יורק?"
"אני", אומר דויד של השתי-שקל בגאווה, "אני לובי".
"אה", אני עונה, כי אני לא יודע בעצם מה להגיד.
שתקנו.
ואז נזכרתי ביונים.
"מה עם היונים?", אני שואל.
"באמת, מה איתם?", שואל דויד של השתי-שקל, "אם זה מעניין אותך,
אז תלך אצל בוקובזה. תגמור את הקניות שלך, ועד שאתה חוזר, אתה
רואה את היונות מגיעות אצלי".
גמרתי את הקניות אצל בוקובזה והתחלתי לחזור אל דויד של
השתי-שקל, ובעקבותיי שיירה ארוכה של חתולים, שיכורים מהריח של
הלאקרדה בשקית שבידי. הגעתי לדויד, שהיה עסוק בהסבר לאיזו גברת
דוברת עברית-אמריקאית, על אופן הכנת הצ'רשי. אני עושה לו ככה,
עם היד, יעאנו: איפה היונים? והוא מאגד את האצבעות ומסמן לי
להמתין.
ואז מגיע ראחמו, מהחומוס-פול. ואני אומר לראחמו: "מה זה הצרוף
מקרים הזה?"
ודויד, שנחלץ מן הגברת, שואל על מה מדובר.
אני מספר לו שאתמול הלכתי לבית-חולים-לניאדו, לקבל תוצאות של
בדיקות. ואת מי אני רואה שם? את ראחמו, מהחומוס-פול. אני מקבל
את המעטפה עם התוצאות. וגם ראחמו. אני רוצה לפתוח, ופתאום אני
מרגיש שזה לא שלי...", וכאן אני נעצר, לקחת אוויר.
"נו?", מאיץ בי דויד, "איך ידעת בלי לפתוח?"
"לפי הריח!", משלים ראחמו את התשובה, "של חומוס-פול כמובן".
והוא לא גומר את המשפט וכמו ענן קטן יורד מן השמיים. ודויד של
השתי... אומר לי: "הנה היונות שאני מאכיל בבוקר, בכיכר".
וביניהן, אני שם לב, גם היונה הלבנה, ה'צפונית'.
וראחמו, שבדיוק בורר מהשק את החומוס, בשביל החומוס-פול, אומר
שהן מגיעות גם אליו, ושהן אוכלות את כל השאריות, חוץ מהחמוצים,
"כי זה עושה להם גרפצים".
וכיוון שאין בכלל קונים ("בגלל המצב!", אומר דויד), אז יש זמן
לשבת על השקים. ראחמו מספר שבהתחלה הוא חשב שתהיה פרנסה
מהעולים מרוסיה, שהוא ילמד אותם לאכול חומוס-פול, אבל "הם לא
נדלקו על זה. הם לא קולטים איך מנגבים. לנגב זה נראה להם
ברברי". וככה ישבנו, שותקים. ורק קול פיצוח הגרעינים הפריע את
הדממה. ואז דויד קם והולך מעבר לכביש להביא לי אספרסו. ולעצמו
ולראחמו הוא מכין תה כהה, עם בוטנים.  
ושוב ישבנו שותקים. כי מה יש להגיד? ובגלל השקט, אני יכול
לשמוע את היונים משוחחות ביניהן, כשהן מחטטות בשקים של הפירות
היבשים. ואני לא ממש שם לב, אבל אני שומע שהיונה השחורה אומרת
ללבנה: "תגידי! זה שמדבר עם דויד של השתי-שקל, זה לא ההוא שעקב
אחרינו במדרחוב?". ואני הסמקתי. ודויד שאל: "למה אתה אדום
פתאום? יש לך לחץ דם?" אמרתי לו שזה בגלל שהאספרסו היה חזק.
אחר שוב נהיה שקט ואני מקשיב לשיחת היונים. והשחורה מסבירה
ללבנה על השוק ועל המאפיונרים שלוקחים 'הלוואות' מבעלי
הבאסטות, כל שבוע. ואז אני שואל את דויד, של השתי-שקל, שאלה
שכבר מזמן רציתי לשאול: "תגיד! גם אתה משלם למאפיונרים דמי
חסות?"
דויד מסתכל עלי. אחר כך על ראחמו מהחומוס-פול. אחר כך הוא
מוציא מן המגרה של הכסף מקל כזה עם צמר-גפן, לניקוי אוזניים,
והוא אומר: "מהאבק שאני טוחן כאן תבלינים, נסתמות לי האוזניים.
אז לא שמעתי מה שאתה שואל". אחר כך הוא עשה תנועת גירוש לכיוון
היונים ואמר: "די! ת'חפפו לי מלפני העיניים! אני אין לי זמן
לשבת כל היום עם אורחים!"
וראחמו, מהחומוס-פול, שהבין את הרמז יותר טוב ממני, לקח ביד
אחת את השק חומוס, וביד השנייה גרר אותי, ובחוץ אמר לי, ככה
בשקט, מבין השיניים: "תגיד? אתה דפוק בראש?"
מה יכולתי להגיד לו?
שתקתי.
אז זהו.
הפעם השלישית שאני פוגש את היונים, זה בבית-העלמין, בהלוויה של
זינאתי, מזכיר הסניף, עליו השלום. מה אני יגיד לכם? לא נהניתי
בכלל. למה אם כך הלכתי? כי ממש לא נעים. הוא היה צדיק אמיתי.
עזר לכולם ורק לעצמו לא יכול היה לעזור. הוא ואשתו היו, מה
שנקרא: חשוכי ילדים. וכשהיינו קטנים, פעם עברה חסידה בשמים,
וכל הילדים של  השכונה רצו אל הבית של הזוג זינאתי וקראו להם
לצאת ולבקש מהחסידה שתביא להם תינוק.
אז באתי להלוויה. מי לא היה שם? אפילו מהעירייה הגיע זר פרחים
גדול. והיו נאומים וגם הרב אמר דברים מוגזמים על זינאתי.
ובדיוק כשהתחילו לכסות את הבור, והיה שקט, ורק שמעו את הבכי של
גברת זינאתי, פתאום היה כמו ענן קטן מעל לקהל. וכולם הרימו
עיניים וראו להקה קטנה של יונים, סובבת במעגל, פעם ופעמיים,
כמו במטס של יום העצמאות. ואני, שמבין קצת בשפה של היונים,
שמעתי שהן אומרות: "שלום לך גברת זינאתי. אנחנו מאחלים לאדון
זינאתי, איש-הציפורים, שיזכה להתגורר בשובך נקי, שם למעלה".
וכשהן עזבו ונעלמו, הגיחה להקה קטנה של עורבים, שהמתינו על
האקליפטוסים בחורשה הסמוכה, וגם הם ערכו מטס הצדעה, וקרקרו
משהו. אבל את השפה שלהם אני בכלל לא מכיר. וכשנגמר הקדיש
האחרון, וכולם חיפשו אבן, לשים על תלולית האדמה, הופיעה להקה
של דרורים שהדגימה כיצד ניתן לבצע שמינייה באוויר.
וככה, בשוליים של הקהל, אני שומע קול של פיצוח גרעינים, וגם את
הצליל של הקליפות שנוחתות על השייש של המצבות. ומי זה היה?
כמובן, דויד של השתי-שקל. הושטתי לו כף יד פתוחה. דויד שלח את
היד לכיס ונתן לי קומץ גרעינים.
פיצחנו. ירקנו ושתקנו.
פתאום דויד יורק אבן קטנה, ומקלל: "הבן-יונה שם לי אבנים בין
הגרעינים!".
ואז בדיוק חוזרת אחת היונים ועושה סיבוב, מעין הדרן, ואומרת
במבטא דרום-אמריקאי, בשפה שלה, רצופה בהרבה רי'ש: "תר-ר-ר-או!
תר-ר-ר-או! הנה דויד של השתי-שקל מקלל!"
ולסיום היא מטילה לדויד מוכטה על הראש.
דויד מתעצבן ואומר: "ראית את הבת יונה?"
נתתי לו טישיו.
"תגיד", אני שואל, "אולי אני טועה, אבל יכול להיות שהיונים באו
ונתנו כבוד לאדון זינאתי?"
"בטח נתנו", עונה דויד, "עשו לו כאן הצגה שלמה".
אחר כך הוא מוסיף: "אתה יודע שפעם הם עשו עליו חרם? היית
מאמין?"
"מי?"
"מה, מי? היונות".
ופתאום צץ מאיזשהו מקום אמבולנס ופילס נתיב בתוך הקהל כדי
לפנות את גברת זינאתי, שלא יכלה לשאת את הצער והכאב, והתעלפה.

"מולנסים תמיד עושים לי צמרמורת!", אמר דויד של השתי-שקל והלך
לאוטו שלו. וככה אני לא יודע עד עכשיו למה היונות עשו חרם על
אדון זינאתי, עליו השלום.