דניאל היה מכור.
ניסו לשכנע אותו להפסיק.
הוא לא הפסיק.
הוא המשיך, והמשיך, והמשיך.
מהבוקר ועד הערב הוא הקדיש את עצמו להתמכרות.
התמכרות למה?
לסמים, לסיגריות, לסכנה, לאנדרנלין, לזריקת שבלולים קטנים אל
תוך הירקון.
דניאל היה מכור להתמכרות.
אמרו לו להפסיק.
אמרו לו שהוא ייפגע, שזה יהרוג אותו בסוף.
הוא נהג להביט בהם בחוסר הבנה, ולאמר "נכון".
יש שלא פרשו את זה נכון.
אנשים החלו לשנוא אותו, לכעוס עליו.
להעריץ אותו.
הוא היה אל.
עשה כל מה שרצה, בלי להתייחס לסכנות, בלי לחשוב על העתיד.
הוא לא פחד למות.
הוא היה עושה הכל.
הוא נהג לקחת לוחות דיקט ולגלוש איתם על מסילת רכבת ההרים
בלונה פארק.
הוא טען שזה מרגיע אותו.
הוא היה לוקח עפר ומפזר אותו בתוך חדרי מחקר סטריליים, רק כדי
לברוח מהמאבטחים.
הוא פשוט טען שזה כיף.
הוא צדק.


ב-34 לשני, 2003, דניאל קם בבוקר והחל ללכת לעבר הירקון.
בדרכו הוא אסף שבלולים קטנים ככל שמצא.
כשהגיע לגדת הירקון התלולה, החל לזרוק אותם אל תוך הנהר.
תופס מרחק-רץ-זורק.
תופס מרחק - רץ - זורק.
תופס מרחק  -  רץ  -  זורק.
בסוף הוא החל לרוץ.
נתקל באבן קטנה.
הוא התגלגל אל תוך הירקון, כמעט טבע.
בסוף הזיהום הרג אותו.
על ערש דווי, הם אמרו לו: "אמרנו לך שזה לא היה שווה את זה".
הם הינהנו הינהון של רחמים מהולים בלעג.
הוא הביט בהם, לא מבין.
העביר את מבטו על פני נשמותיהם.
"וטעיתם".
הוא מת עם חיוך על הפרצוף.