שעמום מתמקם בפינה נידחת
מתחת לכובע של קרין אולי?
יוצאת לטייל בין עננים
ולא עוצרת אפילו לנשום
אני מרוטת עצבים ועם זאת -
באיטיות מחרידה כובשת בדים
סבלנות שאינה מצדיקה את כובד המשא
סביב חור כל כך כביר
באודיסאה שלי
איני פוגשת איש
מסביבי שולחנות מוצבים
כאתר של פולחן
צוברים אבק כמו מודעים לצער הגיל
שמונים שנה אחורנית הייתי כבר מתה
מאיזה סטרפטוקוק שישב לי בגרון
ואם לא היו לי רצונות מיוחדים בעבר
למי אכפת היה אם הייתי חיה באופן מרופד היטב?