היה זה יום יפה ונעים ואטלס יצא להסתובב בדרכים. לפתע נשמע קול
"פסס פסס" מן הצד. אטלס הפנה ראשו לכיוון הרעש המוזר ולהפתעתו
ראה שם צב ירוק שעל גבו, בפסגת שריונו, הסתובב על צירו כדור
גדול וכחול. הצב שהבחין באטלס שעצר למשמע קריאתו, שמח וקשקש
בזנבו הקטן קישקוש של אושר שגרם לו לשכוח לרגע את הכדור אותו
הוא מאזן כל הזמן על גבו וכמעט הפילו.
"היי אתה", קרא הצב לעברו, "בוא לכאן שנייה".
אטלס, שהופתע ממראהו של הצב המוזר, התקרב לחקור את העניין.
"גבר, גבר", פנה אליו הצב, "אכפת לך לעשות לי טובה ענקית?"
אטלס, ענק יווני ממוצע, רגיל היה בפניות ובתחנונים מצד נתינים
בני אנוש לטובות הנאה מצידו, אבל פנייתו זו של הצב היתה שונה,
ותמימותה קסמה לליבו. "כמובן שאשמח", ענה לו, "בתנאי שאוכל".
"תשמע", אמר הצב, "אני כבר פה במשמרת המון זמן, שומר על הכדור
הארץ הזה פה שימשיך להסתובב ושלא ייפול, וזה דורש מאמץ ויכולת
איזון. רק מה? פליקס, שאמור להחליף אותי, מאחר כבר שעות".
"אז אתה רוצה שאני אמצא אותו, את הפליקס הזה?"
"לא, לא. כמובן שלא. הוא גר רחוק וממילא לא תזהה אותו. אני
אצטרך לחכות עד שיחליף אותי. אבל השלפוחית לוחצת ואני חייב
להשתין. אז בבקשה, תוכל להחזיק את הכדור רק לדקה?"
אטלס הענק הביט בכדור הארץ, בחן אותו ובחן את שריריו ואמר:
"נראה לי שאוכל לעמוד במטלה".
הצב שמח כשאטלס הרים את הכדור והוריד מעליו את המעמסה.
"רק אם אפשר", הוסיף הצב, "לדאוג שהוא ימשיך להסתובב, זה יהיה
נהדר. אחרת הם שם למטה ידווחו עוד לקצין תורן, ויהיה לי אחר-כך
חתיכת בלגן".
אטלס הנהן בראשו, וניסה לסובב את כדור הארץ כשהוא מונח על
כתפו. היה זה סיבוב איטי בהרבה ממקודם, אבל אטלס האמין שעדיף
קצת פחות מאשר כלום.
הצב התרחק לאיטו, תוך שהוא מחלץ את רגליו ומקשקש בזנבו. "אל
תתעכב", צעק לעברו אטלס, "אני חזק והכל, אבל אין לי את כל
היום".
אטלס המתין וחיכה. חמש דקות חלפו, שעה עברה, והצב לא נראה
בסביבה. אטלס כלל וכלל לא חשש מהמשקל, אבל להמשיך לסובב את
הכדור לא היה לו קל. מוטוריקה של ענקים, אחרי הכל, היא לא
מהמשובחים.

"איפה הוא", חשב לעצמו אטלס כשעברו עוד יומיים, "כמה זמן לוקח
לו להשתין?" אבל אטלס ידע שהצב החביב היה איטי עד מאוד, וייקח
לו קצת זמן למצוא שירותים. "הוא לא סתם איטי", הרהר אטלס, "הרי
המסכן מסתובב עם כל הבית על הגב. וזה משקל לא קטן, יש שם הכל,
את כל הצעצועים, ואת אלבום הבולים, ואת מיטת ההורים, ומיטה לכל
אחד מהילדים, ומיטה אחת לאורחים, ומטבח לתפארת עם סט מהודר של
סירים ואסור לשכוח את האסלה והשירותים".
"אבוי", הבין אטלס, "הוא עבד עלי. הוא צחק עלי. הוא לא היה
צריך ללכת לשירותים. איזה צב רע, שיחק בי כבענק תמים!"
אטלס נתקע עם כדור הארץ על כתפיו ובניגוד להמלצת רופאים ומאמני
כושר, מתיחות הוא לא עשה.  שרירי הידיים נתקשו ונתפסו, וגם
הכתפיים כבר לא היו רכות. והכי הכי התחילו לכאוב לו השכמות.
אטלס המסכן נשאר תקוע ועמד שם שנים. עמד וחיכה לצב הירוק והלא
כל כך חביב שצחק לו בפנים.

יום אחד, שמע אטלס צעדים קטנים וזריזים מתקרבים לכיוונו. הוא
הפנה מבטו לעבר הרחש, וראה, איזה פלא, כלב ענק, כלב תחש.  
"היי, אתה שם - עצור, אולי לי תוכל לעזור".
כלב התחש קפא במקומו. הסתכל במבט בוחן לעבר ענק שכדור על גבו.
"תעזור לי בבקשה", התחיל אטלס בתחינה. "אני שומר על כדור הארץ
שלא ייפול לרצפה, אבל השלפוחית לוחצת, ואני צריך להשתין.
ופליקס שאמור להחליף אותי מאחר לי כבר בכמה שנים".
כלב התחש הנהן בראשו וליקק את רגלו של אטלס לאות חיבה. כלבים
אולי לא יכולים לדבר, אבל הם שומעים כל מילה. והתחש הזה הקשיב
גם הקשיב, וידע איך לעזור לאטלס הענק החביב: התחש יצא למסע
הרפתקה למצוא לו גיבור שיחליף אותו במטלה. וגיבור הוא מצא.
הרקולס החזק יכול להחליף את אטלס הענק. הרקולס, מצידו, שמח
לעזור לחבר במצוקה, והוא בא להקל עליו במועקה. הוא תפס את
הכדור בשתי ידיו, והעבירו לכתפיו.
"עבדתי עליך! צחקתי עליך! אני לא צריך ללכת לשירותים. עכשיו
אני אוכל להמשיך ולשוטט בדרכים!"
הרקולס הגיבור טוב הלב, הבין שהוא נפל קורבן לענק לא כל כך
חביב.
"בסדר, ניצחת", הוא התוודה בפניו, "אבל רק טובה אחת אבקש לפני
שתעלם לארצות מערב. כי הכדור הזה כבד, ולפחות, אם אפשר, את
הכתפיים לרפד".
אטלס נזכר איך כאבו לו השרירים, ואם לו היה ריפוד, זה באמת היה
הרבה יותר נעים. אז הוא חזר לביתו שבמרחק מספר ארצות, והביא
להרקולס כרית רכה ומשובחת, כרית מנוצות.
"תחזיק את העולם לשנייה", הרקולס ביקש-ציווה.  
ואטלס תפס את הכדור בין ידיו, מאפשר לגיבור לסדר את הכרית
עליו.
וממש במהרה, אטלס נשאר לבדו עם הכדור ולא הבין מה קרה.

ורק אחרי כמה שנים, אטלס כבר הבין
שלמי שטיפש, כואבים כל השרירים.