הכמיהה והכיסופים
כמו נהר, זורמים
לעתים בעצלתיים, הם עושים את דרכם
תחת שמש קופחת המטילה את קרניה
על המים העכורים
לעתים הם עומדים.
תוהים, כמו נערה נבוכה
המחפשת את דרכה, אף היא.
לעתים שוצפים וסוערים
נושאים את הסחף אל המורד
העומדים מן הצד מביטים על הפלגים
המתערבבים זה בזה
כמו ריקוד מטורף
ללא מוצא וללא קץ
ונשפכים באפיסת כוחות
בדמעות מנצחים.
הכמיהה והכיסופים
כמו נהר, זורמים.
אדוות הכמיהה מלטפת את האבן הקרה.
נביעת התשוקה מרעידה את הימה הדוממת
אליה נשפכת.
ונותרה רק דמעה מלוחה בתוך המים,
תהום הגעגוע
אבודה.
.
. |
