פעם לא העזתי להתקרב אליה יותר מדי, היא תמיד הייתה מסריחה
כזאת, נודפת ריח ישן של נפטלין.
זה די מוזר, כי אף פעם לא ידעתי שהיא בכלל זוכרת שאני קיימת.
היא הייתה דודה של אימא שלי, לא היו לה ילדים, היא אהבה אותם
אבל מעולם לא היו לה. השם של אימא שלי על שמה. מבין כל
האחיינים שלה, אימא שלי הייתה החביבה עליה. ואני בקושי הכרתי
אותה. היא הייתה שמנה כזאת, נראתה כמו מכשפה, כל גופה היה עטור
בתכשיטי זהב, הייתה יונקת לה סיגריה אחרי סיגריה, נחנקת מהעשן,
מקללת את כולם בערבית, עצבנית כזאת. אבל ברגע שאימא שלי הייתה
נכנסת לחדר, היא הופכת ישר לשלווה, נמרחת עליה כמו חמאה, פתאום
קולה העצבני היה הופך מתקתק, בלי טיפה של צביעות, ככה היא
הרגישה.

אותי היא לא ממש סבלה, היא כל פעם נדהמה מחדש שאני הבת של אימא
שלי, בוהה בשיער הסגול שלי, כאילו נולדתי ככה. לא מבינה בכלל
מה אני עושה בבית שלה.
"זה בטוח מעוזי" הייתה אומרת, מדגישה את הע', בגועל. מביטה
באימא שלי בעיניי העגל שלה.
"איך יצאה לך כזאת ילדה?" הייתה תמיד שואלת ברחמים, מלטפת את
אימי בחיבה.
"זה," אמרה והצביעה על הפנים שלי "זה בגלל שהתחתנת עם אשכנזי,
תראי איך היא נראית, גבוהה לבנה, אין לה בז'זים. הבז'זים שלה
כמו פלטה של שבת" הייתה מביטה על החזה שלי, שנראה שטוח לעומת
הגבהות שלה. אימא שלי הייתה מסמנת לי עם העיניים, 'תהיי בשקט',
ואני סותמת.
"רן, תפתחי את הפיורלה בערוץ ויוה". בכלל קראו לי אן, אבל היא
נהנתה לשנות את שמי.
היא בכלל לא הבינה את השפה הספרדית ולא ידעה לקרוא עברית. היא
הייתה בטוחה שהרעים הם הטובים. בהתחלה אימא שלי ניסתה להסביר
לה, אבל זה לא עזר. היא המשיכה לקלל בערבית את גיבורת הסדרה.

בימים לפני שהיא מתה, אני ואימא ישנו אצלה. לי לא היה אכפת
להיות שם, הייתי לפני גיוס ועבדתי בקיבוץ של הדודה של אימא.
הימים שם היו נוראים, היא לא הפסיקה לקלל את אבא שלי, על זה
שהוא התחתן ועל זה שאני נולדתי, האשימה אותו כמעט בכל, חסר היה
לה להאשים אותו בחור באוזון, חוץ מזה בכל הוא היה אשם. אימא
שלי לא הפסיקה לטפל בה לרגע, הפיליפינית של הדודה לא עבדה כל
כך קשה כמו אימא. היא הייתה בוכה המון, הדודה. לא בגלל שהיא
עומדת למות, היא כל כך רצתה לדעת מה יהיה בסוף בפיורלה. אימא
שלי לעומתה לא הפסיקה לבכות בשבילה. באחד הימים אבא שלי בא,
הדודה הייתה כל כך שמחה, היא סופסוף יכלה לקלל אותו כמו שצריך.
"ואתה..." הצעקות לא הפסיקו לרגע, היא קיללה אותו בעיקר
בערבית, אבא שלי לא הבין מילה, באחת הקללות הוא אפילו חייך,
נדמה לי שהוא חשב שהיא מברכת אותו.

אחותי. כאילו חצי אחות, באה עם אבא לדודה. היא תמיד הייתה
יפהפייה, גבוהה שופעת, עם עיניים ירוקות, שחומה. לה לא היו
שיגעונות בראש, והיא לא הייתה מסתובבת עם שיער סגול, היא הייתה
לבושה תמיד במותגים. מהרגע הראשון הדודה התאהבה בה, היא שאלה
את אימא אם היא הבת האמיתית שלה. ליד אחותי נראיתי צפרדע.
הדודה ישר הרעיפה עליה נשיקות, מסרבת להאמין שהיא לא הבת של
אימא שלי. אבא יצא לטייל איתי בקיבוץ, בזמן שהדודה גונחת
מאושר, בין אימא 'לבת האמיתית שלה'. בערב הם הלכו, כל הלילה
היא דיברה על אחותי, כאילו היא אלה, על אימא היא לא הייתה
מדברת ככה. מלטפת את אימי בשמחה על כך שמצאה את הבת האבודה
שלה. הן נרדמו ככה הדודה ואימא, מחובקות.

בבוקר היא לא קמה. אימא לא הצליחה להשתחרר מידיה של הדודה
המתה. טוב, זה דיי קשה שאתה עסוק בלצרוח ולבכות. בערך בצהריים
הייתה הלוויה, על סבתא שלי אימא לא בכתה ככה. אחותי לא יכלה
לבוא, הייתה לה משמרת לעשות. אבא דווקא רצה לבוא, אבל אימא לא
הסכימה, כל מי שהכיר את הדודה ידע כמה היא שונאת אותו, רק אבא
לא הבין. אימא קיבלה ירושה שמנה מהדודה, ואני גם קיבלתי חלק לא
קטן. כלום לא השתנה. הכסף לא שינה את צבע שיערי ולא את העובדה
שאחותי יפה ממני, כמובן שזה עשה לי את החיים קלים יותר, בלי
משמרות במסעדות מטונפות, הכל הודות לדודה.
על המעטפה היה רשום ל 'בת האמיתית של האחיינית שלי', למרות שזה
בכלל שייך לאחותי, הבת האמיתית של אימא שלי.

לאחר מותה ידעה הדודה שבפיורלה הטובים הם הרעים, והבת האמיתית
של אימא שלי היא בכלל הבת של עוזי וחברה שלו, ושהסגול בשיער זה
צבע, ושקוראים לי אן ושאימא עדיין אוהבת את אבא. הכל ידעה
הדודה. עכשיו שוכבת לה הדודה בקברה, מקללת את אבא בערבית,
מאשימה אותו בכל. אפילו בחור באוזון.