אם הייתי באותה לולאה שבה אני שוכח את הדברים שקרו לי בטווח
הקצר, בדומה למה שקרה ב"ממנטו" וב-"50 דייטים ראשונים", בטח
הייתי קם בבוקר ומגלה שיש לי קעקוע על היד שאומר: "אל תקעקע על
עצמך דברים! זה כואב!" לאחר מכן בוודאי הייתי מחפש את הרשומות
שבהן הייתי כותב את מאורעות הימים האחרונים.
הייתי מתחיל לקרוא על התאונה שעברתי. עד שהייתי מסיים לקרוא
בוודאי הייתי שוכח מה קראתי אבל ליתר ביטחון חשבתי על זה
וכתבתי בסוף בגדול "עברת תאונה, אתה לא זוכר כלום בטווח
הקצר".
הייתי יוצא מהבית כדי לשאוף אוויר צח, מגלה שאני באלסקה על
ספינה שעליה נמצאים כל בני משפחתי, שני ילדים מוזרים, ומישהי
מוזרה שבד"כ נראית טוב (זה לא כולל את האופציה שאני מתעורר עוד
50 שנה ונחרד למראה עיניי שנשארנו רק הפינגווין ואני). היא
הייתה אומרת לי שהיא אשתי ויש לנו שני ילדים שמיד היתה מציגה
לי אותם. הייתי מתרגש מאוד מחבק אותם ואז מגלה שבכיסי יש מספר
תמונות.
יעל (זה השם הראשון שעלה בראשי) - אתם נשואים. רגישה, מתחשבת,
חכמה ואוהבת גיוונים במיטה - לא להאמין לשקרים שלה!!!
לגבי הילדים גם הייתי מוצא תמונות - שון וטריש (היאבקות...
עזבו) תאומים בני 4. הם הילדים שלך - לא להאמין לשקרים שלהם!
לאחר מכן בטח היו מספרים לי על אלסקה בפעם ה-800, הייתי מתלהב
מהנוף, הייתי מתאהב לראשונה ומתנשק לראשונה (בפעם המי יודע
כמה) ושוב אומר ליעל שלי "שום דבר לא משתווה לנשיקה הראשונה"
(זה כמובן עד שניכנס למיטה מאוחר יותר).
אחרי שאחשוב על זה קצת שאמרו לי שבגלל פגיעה באונה הימנית של
המוח בלילה כשאני ישן, המוח לא מצליח להמיר את הזיכרון לטווח
קצר לזיכרון לטווח ארוך, אני לא אלך לישון במשך שלושה ימים
בכדי שהמוח יצליח לעשות זאת (חבל שהם לא חשבו על זה ב-"50
דייטים ראשונים"! זהו ניצחתי את המערכת!).
מה שכן, לפחות לא רצחתי את אשתי... נכון???
