כפי שידוע לחלק מכם, אני 4 וחצי חודשים לפני שחרור.
פתאום השחרור שלו כל כך ציפיתי, נראה מעט מאיים. הרי הייתי
בחממה כלשהי עד עכשיו. אם זה הגן, בית הספר, התיכון או הצבא.
עכשיו זהו... החיים האמיתיים מתחילים.
התכנון המקורי שלי היה לעבוד שנה בבנק אוצה"ח, ששם כנראה יש לי
עבודה מובטחת במשרה די בכירה; לאחר מכן, אחרי שחסכתי כסף, לטוס
לטיול עם כמה מהחברים לאירוע היאבקות שאנו מאוד מצפים לו
לשבועיים בערך, ואז להתחיל ללמוד.
יוצא לי לחשוב המון על העתיד... חשבתי ללמוד כלכלה במידה ואני
אוהב את העבודה באוצר החייל. אבל נסיבות טראגיות גרמו לי לחזור
אחורה בזמן... לזמן בו הייתי ילד, לפני 14 שנים כאשר קיבלתי את
החתול שלי - תולי. נכון... שם לא מקורי... אבא שלי בחר אותו,
ובאותו זמן, כשהיתה לי בובה בשם "תני התנין" (היי, הייתי רק בן
6), זה היה נראה לי רעיון מגניב.
תולי אצלנו כבר 14 שנים. חתול מדהים, יפה, חכם וכל מה שאוסיף
לא יוכל לתאר איזה חתול נהדר הוא.
גילו אצלו ביום ראשון גידול בקיבה והוא עבר ניתוח להסרתו.
הניתוח עבר בהצלחה אבל מאז אנחנו יום יום בביה"ח לחיות, מביאים
אותו לעשות אינפוזיה.
טיפל בו רופא בשם אלון. הוא למד ווטרינריה בסלובקיה ומכל
הווטרינרים שטיפלו בתולי, הוא היה הטוב ביותר. מאוד מקצועי,
מיד עלה על הבעיה, הסביר את הפתרון וההשלכות וגם בחור מאוד
סימפטי. בנוסף לכל לא לקח כסף היום. בקיצור... יצא צדיק!
אמא ואני הבאנו את תולי שוב היום לביה"ח. תולי בהתחלה היה מאוד
לא רגוע.
התבוננתי בתולי כשהחזקתי אותו כשעשו לו אינפוזיה, ליטפתי אותו
והוא הביט בי במבט רגוע יותר משהיה בהתחלה. הוא (תולי, לא
הרופא...) שם את ידו על זו שלי ואמא הוקסמה מכך. כשהרגיש טוב
יותר היו אף פעמים שבהם כשליטפתי אותו הוא התיישב, הביט בי
וניסה ללטף את הפנים שלי עם היד שלו. זה טיפה שרט אבל היה נוגע
ללב ממש.
תולי ואני תמיד היינו קשורים מההתחלה.
תוך כדי ההתבוננות בתולי, אמא אמרה לי: "למה שלא תלמד
ווטרינריה?"
"יש לך מושג איזה דרישות יש לזה בארץ?!" עניתי, מאחר וידידה
שלי רצתה ללמוד את זה בארץ ונאלצה לוותר על החלום שלה כשראתה
מה הדרישות העצומות.
אמא שאלה את ד"ר אלון איפה הוא למד. הוא השיב שבסלובקיה והיתה
איתו מתלמדת נחמדה שסיימה שם לפני שבועיים. לאחר ששאלה אותם
אמא כמה פרטים על הלימודים וכו' היא התבוננה בי. זה היה מסוג
ההתבוננויות שאומר בצורה נסתרת: "נו! למה לא?"
למה לא בעצם? תמיד אהבתי חיות. הייתי אחראי על החיות גם בביה"ס
בפינת החי וזה היה מין חלום קטן כזה שהתפוגג לאחר שהבנתי שבארץ
יהיה לי מאוד קשה ללמוד את זה.
אמא אמרה לי לאחר שיצאנו מבית החולים שאולי באמת אני אלמד את
זה. "גם ככה שכר לימודים לשלוש שנים יש. (מסבא וסבתא) ואני
אוכל גם לעזור".
התחלתי לחשוב על זה ממש ברצינות היום. האם אני מוכן לחיות
בחו"ל שלוש שנים שבהם אני אלמד ואעבוד בחופשים? להיות רחוק
מהחברים? מהמשפחה? מה יקרה אם אני אתאהב שם במישהי ואתחיל לפתח
איתה מערכת יחסים (אני בספק לגבי זה אבל מי יודע)? כלכך הרבה
שאלות מציפות את ראשי עכשיו... אלו החלטות שישפיעו על כל מהלך
החיים שלי וזה קצת מפחיד לחשוב בצורה כזו...

העולם האמיתי עומד לקבל אותי בזרועות פתוחות... אני עדיין לא
בטוח שאני מוכן לצאת אליו...