יש בה, באומנות, משהו מסריח.
"אז מה כתבת פה?! על מה היצירה?"
"לכו תזדיינו. אני אומן!"
משהו מעצבן. משהו שנורא בא להוציא אבל אתה יודע שהוא חייב, אבל
חייב- להיות שם.
אוגוסט. חם. בית קפה קטן. אני שותה לימונדה קרה. באמת נורא חם,
אני דביק ומסריח. אני רואה בחורה בשמלה עם פרחים גדולים יושבת
בשולחן ממול. היא לבד וכל הזמן מסתכלת עליי. באיזשהו שלב היא
ניגשת לשולחן שלי. לא גבוהה, קצת שמנה.
"אני בלה" אומרת ומתיישבת.
מישהו הזמין אותך, פרה מטומטמת?
בלה, בלה, בלה... מדברים על כלום.
"אז מה אתה עושה?"
"אני אומן"
"באמת? מה אתה עושה?"
"בינתיים בונה קירות גבס. מה את עושה?"
"אני עדיין מחפשת"
"יופי"
"אני מנקה דירות, ככה בינתיים, בשביל שאני אוכל לחיות"
"יופי-טופי"
"אבל אתה יודע, גם אני קצת בקטע של אומנות. הייתי באיטליה
ולקחתי שם סדנא של אופרה. תמיד אמרו לי שיש לי קול"
"מה את אומרת? אז תשירי לי משהו" זה לא שאני באמת רוצה לשמוע
אותה שרה, פשוט לפחות שיצא לי משהו מהקטע הזה.
"אני לא יכולה פה. בוא אליי הביתה. אני גרה פה, שתי דקות"
אני משלם את החשבון, גם את שלי וגם את שלה. היא מנסה למחות
ואני סותם לה את הפה. אם כבר זיון אז לפחות עם סגנון.
החדר שלה קטן ומחניק. מהעלייה במדרגות לקומה הרביעית אני עוד
יותר דביק ומסריח. השמלה הקטנה נצמדת לגופה. לא מחזה מי- יודע-
מה מלבב.
היא מוזגת שתי כוסות מים. זה כל מה שיש לה במקרר. אני מתיישב
על כורסא קרועה. היא נשארת לעמוד מולי.
"אני מחכה לאופרה" אני מניף רגל ימין על ברך שמאל.
"אוקיי. זה מ- 'לה צ'לנטרולה'. אבל אל תשכח שלקחתי רק סדנא
קצרה..."
היא מתחילה לשיר. דווקא לא רע. אני מבהמה כזאת ציפיתי להרבה
יותר גרוע.
היא מסתכלת עלי ואני עליה. די ברור מה שהולך לקרות פה אחרי
שהיא תסיים לשיר.
אבל היא לא מסיימת.
שרה ושרה ושרה.
נעמד לי קצת.
אני מחליט לא לחכות. אני רוכן קדימה ונוגע ברגליים שלה. דביק.
עולה למעלה, ליריכיים המתרחבות. עוד קצת למעלה, מתחת לשמלה.
הנה התחתונים. בשתי הידיים אני מושך משני הצדדים ומוריד אותם
בתנועה אחת עד הבירכיים.
היא ממשיכה לשיר.
אני מעלה את השמלה ומגלה ערווה לחה ולא מטופחת. מעליה מתחילה
בטן עגלגלה ורופסת. אין לי אינטרס להוריד את כל השמלה, אני
מסתפק בתחתונים.
היא שרה.
אני אוסף ביחד שתי אצבעות של יד ימין- המורה והאמצעית ומתחיל
לפשפש. רטוב שם. אני לא יודע אם בגלל התרגשות מינית, אם בגלל
הלחות באוויר או בכלל ההתרגשות מהאופרה.
אני חודר.
היא שרה.
האצבעות בפנים עד החצי עכשיו. עכשיו עד הסוף. ושוב מחצית ושוב
הכל.
היא שרה.
אני ממשיך בשלי. מחצית והכל, מחצית והכל, מגביר את הקצב, ושוב
מחצית והכל. היא מגיעה לווליומים שנדמה לי שלא הגיעה אליהם
קודם.
כבר נעמד לי לגמרי. שהפרה תגמור כבר לשיר ואני אוכל לזיין
אותה!
פתאום, במחצית, היא מאריכה את הפראזה יותר מהרגיל, ואחרי עוד
שתי מחציות, בדיוק בהכל, היא משתתקת.
פאוזה.
היא עם עיניים עצומות, מתנשמת. מתוך הרגשה של סוף, אני מוציא
לאט- לאט את האצבעות והשמלה צונחת מטה ומכסה את ערוותה. היא
פוקחת את עיניה.
"נו, איך?"
"מצויין" אני אומר, קם, ותוך שניה פותח את הרוכסן ומוציא את
הזין החוצה.
"מה אתה עושה?" התחתונים עדיין מופשלים עד ברכיה.
אני קצת לא מבין. "מה זאת אומרת?"
"נראה לך שרק בגלל ששמעת אותי שרה אופרה אני אתן לך לזיין
אותי?"
"גברת בלה, אם לזה את קוראת 'לשמוע אופרה'..."
"...אז נסחפתי קצת בהתרגשות. ככה זה עם אופרה"
אני מכניס את הזין.
"בהמה מטומטמת"
"עם גישה כזאת לאומנות אתה תמשיך לבנות קירות גבס עוד הרבה
זמן" בשלב הזה היא מרימה את תחתוניה.
"אומנות?!" אני לא מאמין.
"כן, אומנות. לא פחות ולא יותר"
"שלום בלה" אני אומר ויוצא מהדירה שלה.  
אני יורד את הארבע קומות ומזיע שוב. הזין שלי מסרב להירגע.
אני תופס במפשעה, מכווץ ומרפה. "כוס רבק" אני אומר ויוצא
מהבניין אל האוויר החם.