קרה לכם פעם שפחדתם? אני לא מדבר על פחד רגיל כמו מאלימות, אלא
על פחד הרבה יותר ראשוני, הפחד מכך שלא יאהבו אתכם.
הפחד הזה, אצלי לפחות מצליח לגבור אפילו על פחד מוות מפיגוע.
בדומה לזה שהתרחש שלשום. רק במקרה לא התערבלתי עם שאר
הקורבנות. חמש שניות אחרי שעזבתי את הפיצריה כשגבי אליה,
התפוצצה בו שינאה פלשתינאית. ויטרינת המסעדה התנפצה וחלקי
איברים התפזרו לכל עבר. מדהים כמה קרוב הייתי  לאש לנפץ
ולברגים. ניצלתי בזכות אישה הרה שפסעה מאחורי. היא לעומתי
נהרגה במקום ועוברה נפלט ממנה שלא כדרך הטבע. ולד אנושי אדמ דם
שקרטע על האספלט המזוהם ומשאבות ליבו מייד הפעימו בו לרצות
חסות, חיבוק ואהבה. הרמתי אותו ושלייתה נזלה על בגדי, חיבקתיו,
נשקתי לראשו הרך, עצמתי עיניים ליטפתי ושידרתי אהבה עד שליבו
נדם. גם אם חייו היו קצרים מן הרגיל, כל שחווה בהם - אהבה
ונישמתו (אם יש דבר כזה) ידעה בזכותי תיקון. הנחתי אותו בחזרה
על גווית אימו והסתלקתי.
ביום בו מתרחש פיגוע עם עשרות הרוגים ופצועים יכול אדם לעשות
עם עצמו חשבון נפש, על פי מספר האנשים שהתקשרו לשאול לשלומו.
כשאף לא אחד או אחת הטריחו עצמם לברר אם שפר עלי גורלי ומתתי,
הנחתי שאני חשוב כאיש מת מהלך. למרות שמקום עבודתי היה בסמוך
לפיגוע, אף אדם באשר הוא מכיר אותי, לא בדק ולו מתוך סקרנות את
אשר קרה לי.
אחרי שהקריאו את כל שמות ההרוגים ואף הראו בטלויזיה את הפצועים
ומשפחותיהם התומכות, הפסקתי לצפות לטלפון.
נסעתי אל הפיצריה המפוייחת, ישבתי בין הריסותיה החשוכות
ודמיינתי עצמי שבור, ממוסמר וחסר רוח. נמרחתי קצת בדם קרוש
וטעמתי מוות. הצטערתי על שנגזר עלי להתמודד עם החיים. דפדפתי
בזכרונות הסלולרי והתקשרתי למכוני ליווי.
הייתי צריך מישהי שתיגע בי, מישהי שתחבק אותי. מישהי שתהיה
איתי לגוף אחד.
ענתה לי "דנית", עם מבטא רוסי וכמו שקיוויתי לא מעשנת (בזמן
האקט לפחות).
לא אימצתי את רגלי יתר על המידה, שכן ה"מכון"  היה ממש מעל
לפיצריה הפגועה.
פתחה לפני את הדלת, חייכה, הסבירה שזיון זה חמש מאות שקל,
ביקשה את הכסף מראש, הטמינה אותו איפה שהוא וחזרה בלבוש
תחתון.
סימנה לי עם היד להגיע לכיור לפני הכל. שטפה לי את הזין עם
סבון אנטי בקטריאלי. המגע היה נעים אבל הריטואל הטכני החריף בי
את תחושת הניכור.
מציצה זה עוד מאתיים שקל, לגעת בשדיים זה עוד מאה חמישים.
כנראה שזיהתה בעיני טוב נואש וכנות, לכן לא תבעה את המצלצלין
הפעם מראש וסרה אל מלאכתה. הניעה את פיה המיומן על איברי
המקונדם. סבלה את ליטוף ידי על שדיה היפים ואמרה:
"עכשיו תדפוק".
נשכבה כמו נידונה לגליוטינה וזייפה הנאה להאיץ בי לגמור.
גמרתי, אך לא באתי על סיפוקי. רציתי בקירבה, ניסיתי לקיים איתה
אינטימיות וורבאלית, לדעת אותה לעומק, אבל הסבירה שהיא מקפידה
שלא להתחבר עם קליינטים. לזכותה ייאמר שהסכימה להעניק לי חיבוק
בחינם (כבונוס על זה ששילמתי לה סך הכל שמונה מאות חמישים
שקל)
"אתה מוכר לי" אמרה וקמטה מצחה להזכר, "היית אצלי פעם לא?"
"יכול להיות" השבתי, "אני מגיע למכון הזה מפעם לפעם.
תגידי, (המשכתי) את לא חושבת שזה לא לעניין מה שעשינו עכשיו,
רק כמה שעות אחרי הפיגוע?"
"לא, אני חושבת זה כן בסדר, החיים חייבים להמשך, חייבים לחזור
לשיגרה", הסבירה שיטתה ורמזה לי להסתלק כי היא מצפה לקליינט
הבא.