בשלושה ביולי, בבית חולים צבאי, נולד תינוק בריא לזוג הורים
אוהבים. משקלו היה שלושה וחצי קילוגרם. כמו כן, הוא לא סבל
ממחלה כלשהי, ונולד בדיוק אחרי תשעה חודשים של הריון.
רוברט קאונטדאון, איש הספירה לאחור, יודע הכל על התינוק הזה.
הוא יודע עליו יותר ממה שההורים שלו יודעים עליו, או יידעו אי
פעם. הוא יודע איך הוא נראה, מה הוא עושה, וגם מה הולך לקרות
לו, בערך.
רוברט יודע מתי התינוק הזה הולך למות.

"אל תדאגי", הוא אמר והניח את ידו עליה.
אישתו, בחודש התשיעי להריונה, קדחה מחום.
"אני אשתדל", מלמלה, והידקה את האחיזה שלה בידו.
הוא טס לחוץ לארץ, לרגל עבודה, ולקח אותה איתו. הוא התעכב זמן
רב יותר ממה שתוכנן, אבל עכשיו הם חוזרים הביתה והכל יהיה
בסדר.
הוא עמל קשות כדי שירשו לה לעלות איתו. לחברות התעופה יש נטיה
לעשות בעיות במקרה של נשים בהריון. אבל הם כבר קנו כרטיסים
ולהחזיר את הכסף לא היה זמן. הם עלו למטוס ממש ברגע האחרון.
דיילת חייכנית עברה עם עגלה עמוסה במשקאות.
"תרצו משהו?" שאלה.
"לא, לא תודה", הוא אמר, "אישתי צריכה לנוח ו-"
"מים".
הדיילת רכנה לעבר העגלה והושיטה לעבר האישה בקבוק "נביעות" קר
וצונן.
"בבקשה", אמרה.
"תודה".
הוא לקח את הבקבוק והחל לסובב את הפקק.
"מים!"
"תיכף, יקירתי".
"לא, אדיוט, המים!"
"איזה מים?"
"המים, הם ירדו!"
"לעזאזל!"

"מזל טוב, יש לכם בן!"
ד"ר שטיינברג, הרופא היחיד במטוס, החזיק בידיו את התינוק.
אנשים הקיפו אותם ומחאו כפיים, לא כל יום רואים לידה, על אחת
כמה וכמה לידה במטוס.
"איך תקראו לו?" שאל מישהו.
"אלעד", פלטה האישה, מתנשמת ומתנשפת, "החלטנו על אלעד".
"למה לא אלעל?" שאלה הדיילת.
לרוברט, השם לא משנה. הוא ממספר את כולם, ככה הכי קל לסדר
אותם.
"חמש עשרה", הוא הכריז בקול.
רוברט הוציא שעון מארגז עץ והפעיל את הסטופר, הסטופר לאחור.
ברגע שהספרות שעל הצג יגיעו לאפס, השעון יצפצף וחמש עשרה יחדל
להתקיים. הוא ימשיך לצפצף עד שרוברט ילחץ על כפתור ההשתקה.
רוברט יודע כל מה שהוא צריך לדעת על חמש עשרה. רוברט יודע מתי
חמש עשרה הולך למות.
"ארבע עשרה שנים, חמישים ימים, שבע שעות, עשרים דקות, תשע
שניות", הוא קרא בקול והניח את השעון בחזרה על המדף, יחד עם
עוד עשרות שעונים אחרים. סטופרים, כך הם נקראו.

רוברט גר במימד הרביעי. האנשים במימד הרביעי, מימד הזמן, היו
אנשים חדגוניים ומשעממים. הם קינאו באנשי המימד השלישי, על
החיים הנפלאים שלהם. הם היו דומים להם בכל מובן, אבל לאנשי
המימד השלישי היה משהו שבמימד הרביעי לא היה.
לאנשי המימד השלישי היה עומק.
פעם הם חיו ביחד, עד שלפני מאות שנים העולמות נפרדו. האנושות
הייתה צריכה לבחור בין המימד הרביעי לשלישי. זו לא הייתה החלטה
קשה במיוחד לרובם, למעט אנשים מסוימים. הם עסקו בזמן. שענים,
מתקני שעונים, מייצרי שעונים, או סתם אנשים שהזמן הנחה את
חייהם. הם חשבו שהזמן הוא מצרך יקר. הם היו במיעוט.
"אם אתם כל כך רוצים את הזמן, אתם יכולים להישאר במימד
הרביעי", אמר להם הנשיא, כשהפגינו מול משרדו.
וכך עשו.
חייהם של האנשים במימד הרביעי היו משולים לקליפה ריקה. חלקם,
הטפשים שביניהם, ניסו ליהנות קצת מהם, ניסו להדחיק את העובדה
שהייתה ידועה לכל איש במימד הרביעי.
"כל דבר חייב להיגמר בסופו של דבר. גם החיים. אז מה הטעם
להשקיע?" הם אמרו.
רוברט אהב להתבונן באנשי המימד השלישי. הם היו כל כך שונים, כל
כך מיוחדים, כל כך מעניינים.
כל אחד במימד הרביעי אהב להתבונן בהם. בעזרת טכנולוגיה משוכללת
הם הצליחו לעקוב אחריהם במסכים ענקיים בבתיהם.
רוברט קאונטדאון היה קצת יותר מסתם צופה רגיל. לרוברט
קאונטדאון היה אוסף סטופרים, שעבר בירושה במשך ארבעה דורות. אם
היית שואל מישהו ממשפחת קאונטדאון על המדפים האינסופיים בביתו
המלאים בסטופרים, הוא היה אומר שזה תחביב שלו, והיה משקר. הוא
היה אובססיבי לאנשים.
כל כמה חודשים רוברט היה הולך לחנות השעונים וקונה עוד סטופר,
המוכר כבר הכיר אותו ועשה לו הנחות מיוחדות, כי הוא ידע שרוברט
יבוא שוב.
הוא תמיד בא שוב.
רוברט בחר את האנשים בהם יצפה בקפידה, רק האנשים המיוחדים
והבלתי שגרתיים עניינו אותו. הם נקראו "אובייקטים", הגדרה
מדעית ויבשה לדעתו של רוברט, שנקשר אליהם כמו שלא נקשר אל שום
אדם מעולם.

"מזל טוב, יש לך בת!"
על המסך הגדול רוברט ראה את התינוקת. הוא בחר אותה כי ידע
שלהוריה לא נשאר זמן רב, זה ניכר בסטופרים. חייה עניינו אותו.
"עשרים ושתיים שנים, שבעה שבועות, שמונה ימים, תשע שעות,
שלושים וחמש דקות, חמש שניות", קרא.
"שיהיו לך חיים נפלאים, שלושים ושבע", הוסיף.
כשסטופר היה מגיע לאפס רוברט היה נאלץ לזרוק אותו, משום שאי
אפשר לכוון סטופר אחרי שלוחצים על כפתור ההשתקה. כשרוברט היה
קונה סטופר חדש, הוא היה מקבל שם של מספר פנוי. כך נוצרו מקרים
ששבע נולד לפני שלושים, ארבעים לפני חמש ותשע לפני אחד. רוברט
שנא "חורים". הוא שנא אי-סדר.

איש הספירה לאחור אחז את השלט האלחוטי ולחץ על כפתור. התמונה
שעל המסך הצטמצמה לריבוע קטנטן, יחד עם עוד עשרות ריבועים
אחרים. רוברט אהב את המסך המפוצל שלו. הוא רכש אותו לפני
שבועות ספורים בלבד, כי חשב שהגיע הזמן להחליף את הגרוטאה
הישנה של סבא, מסך קטן עם עשרות כפתורים.
סבו, הנרי קאונטדאון, היה בין המתיישבים הראשונים במימד
הרביעי. אחיהם, במימד השלישי, קראו להם "המהגרים". רוברט לא
ידע הרבה על סבו, רק קצת מהספרים והאנציקלופדיות שהקדישו לו
שורה או שתיים. כשאביו עוד לא היה מכור, הוא סיפר לו שהנרי
קאונטדאון הגה בעצם את רעיון הסטופרים לאחור ורשם על זה פטנט,
אי שם, במימד השלישי, לפני שנים רבות. כשהגיע הרגע לבחור הוא
לא היסס לרגע אם לעבור או לא. הרי הזמן היה חלק כל כך משמעותי
ואינטגרלי מחייו, כיצד יוכל לנטוש אותו?

במסך החדש רוברט יכל לראות את כל האובייקטים בקטן, ואם חשקה
נפשו לצפות באחד מהם במסך מלא, היה מצביע לעברו ולוחץ על כפתור
בשלט. במסך הישן היה כפתור עם מספר לכל אובייקט, בגלל זה היה
צריך למספר אותם, הרגל ישן שנשאר בו למרות ההתפתחות
הטכנולוגית.
'אם היה סטופר למסכים', חשב רוברט, 'אז זה בהחלט עבר את האפס
מזמן'.

"איך נקרא לו?" שאלה האמא.
"יותם", פסק האב, "רק יותם".
היא הייתה עוד במיטתה, מותשת מן הלידה של הלילה הקודם. התינוק,
בן לאבא סגן אלוף ולאמא ספרנית, ישן בעריסה שנת ישרים, לא מודע
לגורל האכזר שמצפה לו.
"אח שלי היה גיבור מלחמה, זה כבוד להיקרא על שמו", אמר האבא,
צועד בחדר הלוך ושוב. חזהו היה מכוסה עיטורים, מדיו מכובסים
למשעי, נקיים, ללא רבב.
"אח שלך היה רוצח נתעב".
הוא קפא במקומו.
"מה אמרת?"
נימת קולו הייתה חדה ומקפיאה, נימה של איש צבא.
"אני לא אקרא לבן שלי על שם אח שלך".
"יותם, אח שלי", הוא הדגיש כל מילה, "היה גיבור".
"אני לא אקרא לו יותם!" היא צעקה.
מאה ושש, שהיה שרוי בתרדמה עד אותה העת, התעורר והתחיל לבכות.
"את יודעת מה? תקראי לו איך שאת רוצה. תקראי לו באיזה שם
אדיוטי שאת רוצה!" הוא יצא בסערה מהחדר.
רוברט כבר קרא לתינוק בשם. זה לא היה יותם, זה גם לא היה שם
דומה לזה.
האמא קמה ממיטתה, ניגשה אל העריסה והרימה את התינוק
בזרועותיה.
"הכל בסדר", מלמלה וליטפה אותו, "הכל יהיה בסדר".
רוברט קרא לו מאה ושש.

איש הספירה לאחור הסתכל על שעון אותו לקח מאחד המדפים, והתבונן
במסך.
"סגן אלוף אברהם לוי, התייצב מיד בבסיס לתדרוך אחרון לפני
היציאה למבצע", נשמע ממכשיר הקשר.
למאה ושש נותרו יותר מעשרים שנה לחיות. לאביו, חמישים ותשע,
לעומת זאת, נותרו פחות מעשרים שעות.

"בוקר טוב!" קראה האמא, מסיטה את הוילונות הצידה, "יש בית
ספר".
"בית ספר? למה בית ספר?"
"היום האחד בספטמבר, קום!"
חמש עשרה היה בדיוק ההפך מכל נער בגילו. חמש עשרה אהב לקום.
הוא לא ישן שעות סדירות, כי הרגיש שהשינה גוזלת זמן רב מדי.
החיים קצרים, וצריך לנצל כל דקה מהם.
חמש עשרה צדק, החיים באמת קצרים, במיוחד במקרה שלו.

הוא קפץ מהמיטה והלך למטבח, להכין לעצמו ארוחת בוקר.
"אבא טילפן אתמול", אמרה האמא, בעוד חמש עשרה חותך סלט.
"מתי הוא חוזר?" שאל.
חמש עשרה שנא את אביו, שנא אותו כל כך. למה הוא תמיד בחו"ל?
למה הוא בקושי איתו? למה אבא לא נמצא שם שצריך אותו?
"מחר! הוא חוזר מחר! זה לא נפלא, מותק?" אמרה ונשקה על לחיו.
חמש עשרה כמעט חתך לעצמו אצבע מרוב הפתעה.
"כמה זמן הוא יהיה?" שאל לבסוף.
"שבוע", ענתה אימו, "ואז הוא צריך לטוס שוב".
חמש עשרה שמט את הסכין בזעם.
"אז למה הוא חוזר בכלל? למה הוא לא נשאר פה? שבוע זה כלום!"
"אלעדי, אתה יודע שאבא שגריר ו-"
"איזה מין אבא זה?" צעק, "כל הזמן באיזו שליחות באיזה חור
איפהשהו, ופעם במליון שנה, כשהוא חוזר, זה לשבוע. ממש נפלא!"
"אבא עובד קשה כדי שיהיה לנו איך לחיות. אתה צריך להגיד תודה",
היא שילבה את ידיה.
"מצידי שלא יחזור!" צעק.
הוא רץ אל הדלת, לקח את התיק שליד הכניסה ויצא.
"חמודי, לא אכלת ארוחת-"
משפטה של אימו נקטע על ידי טריקת דלת.

רוברט התבונן על שעון מספר חמש עשרה.
"שני ימים, חמש שעות, שלושים ושתיים דקות, שבע עשרה שניות",
הוא קרא בקול.
רוברט, איש הספירה לאחור, כבר לא מה שהיה פעם. שערותיו האפירו,
ראייתו נחלשה וגופו הצטמק, אולם דבר אחד נשאר כשהיה: קולו
הסמכותי ומעורר הייראה, שהיה חסר תועלת, משום שרוברט לא הסתובב
רבות בחברת אנשים. למעשה, במרוצת ארבע עשרה השנים שעברו, הוא
לא דיבר עם נפש חיה חוץ ממוכרים במכולת, כשהיה בא לקנות אוכל
לעצמו. אנשים שבהו בו ברחוב ופלטו קריאות תדהמה למראה השלד
המהלך לא נחשבים לאנשים ששוחחו איתו.
רוברט כבר הפסיק לקנות סטופרים חדשים, לא היה לו כסף כדי לשלם
על הכל. רוברט היה מחוסר עבודה, מסיבות שלגמרי היו תלויות בו:
הוא לא רצה לצאת מהבית. הוא רצה לצפות באובייקטים שלו.
רוברט ידע שברגע שכל הסטופרים יגיעו לאפס ולא יישאר לו במה
לצפות, לא יהיה עוד טעם לחייו. הוא התמכר לתחביב שלו, כמו כל
בן משפחת קאונטדאון ממוצע.
רוברט נזכר באביו, לקראת סוף חייו - סגור, מסוגר ומתבודד. כל
פעם שהיה רוצה לבוא ולשחק איתו, הוא היה מגורש מחדר הצפיה
בצעקות. אבא שלו טען שהוא מפריע ומיותר. אימו אמרה שהוא בדיוק
כמו סבא של רוברט - נמנע ממגע עם האנשים שבחוץ, כלוא בתוך עולם
משלו.
הוא לחץ על כפתור בשלט האלחוטי ותמונתו של חמש עשרה, רץ במורד
המדרגות עם הילקוט על גבו, הצטמצמה לידי ריבוע קטן, אבל לא
קטנטן, רק קצת קטן יותר, לא בהרבה. על המסך הופיעו שלושה
אובייקטים בלבד, כל מה שנשאר לו אחרי ארבע עשרה שנה. רוברט נטה
בזמנו לבחור את האובייקטים שלא האריכו ימים, הם עניינו אותו
יותר.

"ביי אבא, הלכתי לבית הספר".
"להתראות, מתוקה".
שלושים ושבע ירדה במדרגות, שתיים-שתים, וציחקקה.
אילו אביה היה רואה אותה כך, מדלגת בשמחה בחדר המדרגות, ודאי
היה צועק עליה להיזהר, כי היא עלולה ליפול ולשבור את הראש. הוא
היה צועק את זה רק כי לא ידע את מה שרוברט ידע, שלשלושים ושבע
נשארו עוד שמונה שנים, תשעה שבועות, חמישה ימים, ארבע עשרה
שעות, שמונה דקות וחמישים שניות לחיות.
אילו אביה ידע זאת, ודאי לא היה חושש כל כך מהמדרגות. ודאי היה
חושש מדברים אחרים. הוא דאג לה קצת יותר מאבא ממוצע.
ומי היה יכול להאשים אותו? ביתו הייתה כל מה שנשאר לו ממשפחתו,
לאחר שאשתו נהרגה בתאונת דרכים.

"שלום לכולם", פתחה המורה, "אני עידית, ואני אהיה המחנכת
שלכם".
רחש לא נשמע, זה היה גרוע יותר ממה שחשבה.
"אז... ברוכים הבאים לכיתה י'!"
דממה.
"אני יודעת שזה קצת קשה, המעבר לתיכון. יש מורים חדשים, וכיתה
חדשה, ובית ספר חדש, והלימודים יותר אינטנסיביים", היא החוותה
בידיה תנועה לא ברורה, "אבל ביחד נעבור את הכל!"
מאה ושש לא הקשיב להרצאה המיותרת של המורה. הוא בחן את הכיתה
בעיניו. "העיניים של אבא שלך", אימו תמיד הייתה אומרת, מנסה
לגרום לו לזכור אדם שמעולם לא הכיר.
ואז הוא ראה אותה, את שלושים ושבע. שיערה היה ארוך מאוד והגיע
למורד גבה. עיניה הכחולות היו יפהפיות ומבטה לא היה דומה לשום
דבר שנתקל בו, עד שהכיר אותה, לפני שלוש שנים, בחטיבת
הביניים.
האמת היא, שהוא לא ממש הכיר אותה, את שלושים ושבע, לפחות לא
כמו שרצה להכיר. הוא עשה עליה רושם רע בזמנו. אבל עכשיו זה
תיכון, דף חדש. הוא בטוח יצליח לכבוש אותה, כך חשב.
למה לא התיישב לידה? למה הבטיח לחבר שלו מהחטיבה, שיישב לידו,
יומיים קודם?
לידה ישב בחור ממושקף, רזה וגמלוני. הוא יישר את המשקפיים על
אפו.
'איזה בזבוז', חשב מאה ושש לעצמו.

רוברט נמתח בכסאו בעודו שותה את הקפה. פעם ראשונה בהסטוריה שלא
שניים, אלא שלושה אובייקטים שברשותו, מתקשרים ביניהם.
"תשיג את הבחורה", הוא קרא לעבר המסך, בידיעה ברורה שמאה ושש
לא יוכל לשמוע.
רוברט ראה את המבט בעיניו של מאה ושש כשהביט בשלושים ושבע. זה
היה מבט של סקרנות, זה היה מבט של תמיהה, אבל יותר מכל, זה היה
מבט של כמיהה.
"יש לך פחות משבע שנים להנות ממנה. זה לא הרבה", הוסיף.

"אני אלעד".
"ליאת".
"אמממ, חשבתי..."
"כן?"
'לעזאזל עם העיניים האלו', חשב לעצמו, 'הן כל כך מדהימות
ומבלבלות אותי לגמרי'.
חמש עשרה השפיל את מבטו והתבונן בנקודה מאוד ספציפית בשולחן.
"אם תרצי..."
'כמעט שם', חשב, כשנשמע קול:
"היי, ליאת!"
זה היה מאה ושש.
שלושים ושבע הסתובבה לאחור, על פניה היה מבט של שאט נפש ובוז
גלוי, אולי גם תיעוב.
"רוצה ללכת איתי לסרט ביום שישי, חמודה?"
"לא", אמרה, "לך".
היא הסתובבה בחזרה והביטה בחמש עשרה בעיניה המדהימות,
הכחולות.
"כן, מה רצית להגיד?"
'לעזאזל', חשב, 'איך אני אמור להתרכז עם העיניים והחיוך הזה?'
"לא חשוב", אמר חמש עשרה במבט מושפל.

"ליאת, חכי רגע!"
זה היה מאה ושש. כל כך יהיר, כל כך מנופח.
"מה אתה רוצה?"
שלושים ושבע הייתה בדרכה הביתה, הולכת במהירות על מנת שלא
להיתקל ביצורים מציקים. היא לא הצליחה.
"ליאת, חכי רגע", הוא פלט, מתנשם ומתנשף.
"עוף מפה, יותם".
מאה ושש תפס בחולצתה, פעולה אשר גרמה לה להסתובב ולהנחית לו
סטירה, או לנסות, לפחות. זה היה מעבר ליכולתה של שלושים ושבע,
כי מאה ושש אחז בידיה.
"צאי איתי, בבקשה".
"לא", אמרה, מנסה להחלץ מאחיזתו.
"למה לא?"
"מורים חדשים, בית ספר חדש, כיתה חדשה, ואתה עדיין אותו
אדיוט!"
היא נחלצה מאחיזתו ורצה הביתה.

שלושים ושבע דפקה בדלת. אין עונה. אביה תמיד היה בעבודה בשעות
כאלו, אבל היא עדיין המשיכה לדפוק בדלת, בתקווה שיהיה שם מישהו
שיפתח. מישהי, ליתר דיוק.
שלושים ושבע זרקה את הילקוט ליד דלת הכניסה ורצה לחדרה,
לבכות.
היא התגעגעה לאמה.
גם רוברט, איש הספירה לאחור, התגעגע לאמא של שלושים ושבע,
למרות שלא הייתה אובייקט שלו. ככה זה כשצופים במישהו כל כך
הרבה זמן. מתחילים להיקשר, לא רק אליו, אלא גם את כל מה שסובב
אותו, אל חייו.
רוברט השגיח על שלושים ושבע מלמעלה. לא שהיא הייתה צריכה
השגחה, הרי נותרו לה יותר משש שנים לחיות, ורוברט לא ממש
השגיח, הוא יותר צפה ממקום משכנו, בית קטן בישוב שכוח אל,
במימד הרביעי.

מאה ושש חזר לביתו, מדוכא ומדוכדך. הוא היה מאוהב בה עוד
מהחטיבה, בשלושים ושבע, ואפילו הזמין אותה לצאת איתו. היא
הסכימה.
הוא חיכה ליד בית הקולנוע במשך שעתיים, כי לא ידע את מספר
הפלאפון שלה, עד שהתייאש.
הדבר הראשון שאמר לה אחרי שחזרה לבית הספר אחרי שבעה ימים היה:
"למה הברזת לי, מטומטמת?"
מאיפה הוא היה צריך לדעת שאמא שלה נהרגה בתאונת דרכים? המורה
לא דיברה על זה בכיתה כי אביה של שלושים ושבע ביקש ממנה לא
לעשות כך, הוא לא רצה שייתיחסו אל ביתו אחרת, הוא רצה שיהיו לה
חיים נורמלים.
רוברט ידע שלא יהיו לה.
הוא התבונן במסך הגדול, במאה ושש.
רוברט קאונטדאון היה רזה, כחוש וזקן, שערותיו אפורות וראשו
בשלבי התקרחות מתקדמים. הוא כמעט לא אכל, רק מספיק בשביל
להתקיים.
שלושה אובייקטים נצפו על המסך הגדול, לאף אחד מהם לא נותר זמן
רב מדי, במיוחד לא לחמש עשרה, עם פחות מארבעים ושמונה שעות.

איזה שיעור זה היה? הוא באמת לא יודע. הראש שלו היה בכלל
במקומות אחרים.
'איך אפשר להתרכז כשהדבר המדהים הזה יושב לידך?' חשב.
כל מה שחמש עשרה ידע זה שהוא חייב להזמין את שלושים ושבע,
חייב.
"היי, ליאת".
"כן?"
הוא כל כך רצה לומר את המשפט הזה, אבל רצון טוב לא מספיק.
'אני לעולם לא אצליח לנהל איתה שיחה נורמלית', חשב.
"את תרצי, אולי..."
"אולי מה?"
היא לטשה בו את עיניה הכחולות, עם המבט ההוא, המבט שגורם לליבו
לפעום בקצב גדול פי שלוש מן הרגיל.
'אולי היא עושה זאת בכוונה?' הרהר רוברט לעצמו.
"לא חשוב", מלמל חמש עשרה והשפיל את מבטו לרצפה.
"נו, מה רצית להגיד לי?" היא הקשתה.
"ליאת, בואי כבר!" קראו חברותיה של שלושים ושבע.
"אני אדבר איתך מחר", אמרה וחייכה.
היא חייכה אליו, לעזאזל. הוא היה בעננים.

"ליאת, חכי רגע!" קרא מאה ושש.
'אני אתעלם', חשבה שלושים ושבע, 'אולי זה יעזור'.
חברותיה כבר התפזרו לבתיהן. היא הייתה לבד.
"נו, ליאתוש!"
'כמובן שלא, מה חשבתי לעצמי'.
"תשמע אדיוט", אמרה והסתובבה אליו, "ברור לגמרי שאתה לא מבין
בכלל מה שעשית, ובנוסף לכל, אתה ממשיך להתנהג כמו בהמה! מצידי
אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך".
"אל תדברי אליי ככה, מטומטמת!"
סטירה. סטירה מכאיבה ביותר נחתה על לחיה.
"היי, תעזוב אותה!" צעק חמש עשרה שעבר במקום.
"או, תראו מי בא", אמר מאה ושש בלגלוג, "האביר על הסוס הלבן".
"עוף מפה!" צעקה שלושים ושבע.
"אוקיי, אוקיי, אני הולך".
"פחות מעשרים וארבע שעות", אמר רוברט לעצמו, בהסתכלו על השעון
של חמש עשרה.
רוברט קאונטדאון חייב לדבר לעצמו, זה הדבר היחיד ששומר על
שפיותו.

"בוקר טוב, יותם, קום".
"אני קם, אני קם", הוא מלמל, חצי ישן.
מאה ושש קם מהמיטה והתמתח. בשבילו יש ליום הזה חשיבות מיוחדת.
היום הוא הולך להראות לחמש עשרה מאיפה משתין הדג.

"אני יוצא, אמא, ביי".
"ביי, יום נעים".
אמא של מאה ושש לא ידעה שהיום זה היום האחרון של חמש עשרה, היא
גם לא ידעה שבנה הכניס לכיסו מבלי ששמה לב, את האולר השוויצרי
של אביו, זכרונו לברכה.
רק מאה ושש ידע את שני הדברים הללו. מאה ושש, ורוברט.

"היי, ליאת".
"היי אלעד, מה יש לך היום בשבילי?"
הוא השפיל את מבטו, התבונן בנקודה מאוד מסוימת ברצפה ואמר:
"תרצי ללכת איתי לסרט ביום שישי?"
"הגיע הזמן", אמרה שלושים ושבע.
הוא הרים את מבטו והתבונן בעיניה.
"מה?"
"בטח שאלך איתך, הגיע הזמן שסוף-סוף תזמין אותי. אם לא היית
עושה את זה היום, אני כבר הייתי לוקחת יוזמה. זה די מעצבן,
למשוך את זה במשך שלושה ימים, אתה לא חושב?"
חמש עשרה בהה בה.
"אלעד?"
"מה? אהה... כן, נכון".
"יופי. בוא, תלווה אותי הביתה", אמרה שלושים ושבע וחייכה.
חמש עשרה חייך בחזרה.
עוד עשר דקות.

"היי, ליאת!" קרא מאה ושש.
"מה אתה רוצה?" שאל חמש עשרה.
"שום דבר מיוחד, רק רציתי לומר שהיית מאוד אמיץ אתמול ואני
מצטער על הכל".
ליאת צמצמה את עיניה הכחולות בחשדנות.
"זהו?" שאלה.
"כן. שנלחץ ידיים, רומיאו?"
חמש עשרה הסתכל על שלושים ושבע בחשש. היא משכה בכתפיה.
שלושים שניות.
"נו, תלחץ לו את היד, אם זה מה שהוא רוצה".
חמש עשרה הושיט את ידו, מאה ושש הושיט את ידו גם כן, אלא
שבניגוד לחמש עשרה, הוא החזיק בה אולר שוויצרי עם סכין בחוץ.
עשרים שניות.
חמש עשרה לא היה מהיר מספיק. בתנועה חדה סכין ננעצה בצווארו.
שלושים ושבע צרחה. חמש עשרה נפל. מאה ושש ברח.

רוברט הסתכל על הסטופר וספר לאחור: "עשר, תשע, שמונה, שבע, שש,
חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת..."
שעון מספר חמש עשרה צילצל. רוברט לחץ על כפתור ההשתקה.
"אפס".
הוא הרגיש עצב. הוא בכה, למרות שידע זאת מראש. רוברט
קאונטדאון, איש הספירה לאחור, ידע שזה הולך לקרות, הוא גם ידע
מתי.

חמש שקיות של סכיני גילוח.
שתי קופסאות קרקרים.
שלוש אריזות חומוס.
שני מיכלי קצף גילוח.
ארבע שקיות מלאות בפיתות.
עשרים קופסאות "מנה חמה".
שבע חפיסות שוקולד.
חמש חבילות ביסלי.
חמש חבילות במבה.
שבע פחיות טונה.
פותחן קופסאות אחד.
שמונה לחמניות.
שתי דקות.
אלו הדברים שעמדו לרשותו של מאה ושש. הוא כל כך רצה לנסוע
להודו. הוא כבר תכנן את הכל עם החברים, קנה כרטיסי טיסה,
ולבסוף, גם הלך לעשות קניות.
דקה וארבעים שניות.
רוברט, איש הספירה לאחור, נאנח. עברו יותר משש שנים.
שש שנים הוא עוקב במסך הישן אחרי שלושים ושבע ומאה ושש. הוא
כבר זקן, כוחו כבר לא לצידו, אפילו שלא ממש היה צריך אותו. הוא
כמעט ולא יצא מביתו במשך הזמן הזה, אולי כדי לקנות אוכל פה
ושם, אז היו העוברים ושבים לוטשים בו עיניים, בשלד המהלך. "עוד
קאונטדאון אחד", הם היו מתלחששים.
"חמש שקיות סכיני גילוח", מלמל המוכר ולחץ על כמה מקשים בקופה,
באיטיות.
מאה ושש לא ממהר, הרי הטיסה שלו יוצאת רק למחרת. חופשה בהודו
עם החברים, אחרי הצבא. קצת להשתחרר, לנוח.
האמת היא, שהוא היחיד שלא הלך לצבא, הם לא רצו לקבל אותו אחרי
ששמעו שהוא היה במוסד לעבריינים צעירים במשך ארבע שנים.
דקה ועשרים שניות.
"שאפ'חד לא יזוז!" נשמע קול צרוד.

המוות של אמה, המוות של חמש עשרה, המוות של אביה, כל אלו
השאירו את שלושים ושבע בודדה. מאוד בודדה.
ההידרדרות הייתה קצרה. רוברט לא ראה דבר כזה עד אז, אבל הוא
הניח שאלו חומרים מעוררי הזיות שהיא הזריקה לתוך זרועותיה,
כדורים שלא נועדו לרפא שום כאב מלבד עצב, אבקות שגרמו לה
לחייך.
היא הייתה מוזנחת, כחושה ורזה. בדיוק כמו מכור אחר: רוברט, איש
הספירה לאחור, שנראה גרוע לפחות כמוה. הוא לא ידע זאת, מסתבר.
בביתו לא היו מראות.
היא הייתה חייבת לקבל את מנת האושר שלה, אבל כסף לא היה לה.
לפעמים, כך למד רוברט, רוצים להיות מאושרים כל כך, ששיקול הדעת
עוזב את הגוף ומוכנים לעשות הכל להיות שמחים שוב, כדי לשחזר את
התחושה ההיא.
זה היה המצב של שלושים ושבע.
היא לבשה מסכת בד על ראשה, מסכה אשר הסתירה אותו לגמרי, חוץ
מפה יבש בעל שיניים צהובות, ועיניים כחולות, אדומות ועייפות.
"נו, רוקן ת'קופה", היא ציוותה על המוכר, "ואתה", היא הפנתה את
האקדח אל מול פניו, "תרים ידיים".
מאה ושש הסתכל על הדמות הזו. כה מסתורית, אך עם זאת כה מוכרת.
הוא היה בטוח ששמע את הקול הזה פעם בעבר, ראה את העיניים האלו.
הוא ניסה לחשוב. אולי במוסד לעבריינים?
שישים שניות.
לא, בטח לפני זה. הוא אימץ את מוחו וניסה להיזכר. בינתיים,
שלושים ושבע המשיכה לאחוז באקדח.
"שים ת'כל בשקית, יאללה, אין לי את כל היום".
לא היה לה את כל היום, היו לה שנתיים.
ארבעים שניות.
השקית מלאה בשטרות. שלושים ושבע רוצה לצאת, אבל מאה ושש רוצה
לנסות, לנסות את מזלו. הוא זיהה אותה.
"ליאת?"
היא הסתובבה.
שלושים שניות.
"מי אתה?"
"אני יותם, זוכרת? מהחטיבה והתיכון. הייתי איתך בכיתה י' עד
ש... העבירו אותי מקום".
היא בהתה בו במבט חלול. עיניה, כל כך מלאות שמחת חיים לפני מה
שנראה כמו נצח, היו ריקות ומתות.
"לאן?" שאלה.
עשרים שניות.
המוכר, ידיו למעלה, בהה במתרחש כלא מאמין.
"אמממ... זה מין מוסד כזה, לעבריינים צעירים".
"כמה זמן?" עיניה הצטמצמו.
'זה מגוחך', חושב המוכר. הוא ניצל את ההפוגה והפעיל את האזעקה
השקטה מתחת לדלפק.
"עשר", מלמל רוברט.
"ארבע שנים".
התחושה הישנה ההיא. כיצד היא נקראת? זעם, כנראה, הציפה את
שלושים ושבע.
"המקום שלך", היא הניפה את אקדחה, "הוא בגהנום".
"שמונה".
כדור ראשון ניקב את גופו של מאה ושש, בחזהו. שלושים ושבע
חייכה, מתענגת על המחזה. מאה ושש נפל על הרצפה.
"שש".
כדור שני, בגבו.
"שלוש".
כדור שלישי, בראשו.
"שתיים".
כדור רביעי, במוכר.
"אחת".
שעון מספר מאה ושש ציפצף, רוברט, איש הספירה לאחור, קם מכסאו
בכבדות, ניגש למדף ולחץ על כפתור ההשתקה.
"אפס".
רוברט קאונטדאון לא התרגש, הוא ידע שזה הולך לקרות. הוא גם ידע
מתי.

לשלושים ושבע נותר לילה לחיות.
היא מתבוננת בשמיים, דרך הסורגים שבתא שלה, ומדמיינת את העולם
שבחוץ. אותו היא תראה, כך היא מאמינה, בעוד זמן רב.
רק רוברט יודע שזה לא כך. שלושים ושבע לא תראה את העולם שבחוץ
יותר. הוא לא יודע למה, הוא פשוט יודע שזה לא יקרה. זה ממלא
אותו עצב, כי היא הייתה האובייקט הכי מעניין שלו.
רוברט קאונטדאון יודע שזמנו קצר. הוא לא יחיה עוד זמן רב.
הוא לא אכל כבר שבוע. יום לפני, הוא יצא החוצה, אבל במקום
לקנות אוכל, הוא קנה כדורי שינה.
"יש להמתין עשר דקות עד להתחלת השפעת הכדור", נכתב על הצנצנת.
רוברט מוציא מארגז הקרטון את השעון, השעון האחרון, השעון שלו.
הוא מכוון אותו לעשר דקות, מכניס עשרה כדורים לפיו, לוקח לגימה
מהקפה ולוחץ על כפתור ההפעלה.

במשך כל חייו הוא צפה באנשים מתים. הידע על מותם הקנה לו כוח
ועוצמה, אבל לא אושר. הוא ידע, כמו כל אדם במימד הזמן, שכל דבר
צריך להסתיים מתישהו.
הוא לא רצה לראות את שלושים ושבע מתה, הוא מאס בחיים האלו.
הייתה רק דרך אחת להיגמל מההתמכרות, והיא, בדומה להתמכרות של
שלושים ושבע, גם עירבה כדורים, רק שהפעם הייתה להם מטרה אחרת,
הפוכה.
הוא מתבונן בשעון וסופר לאחור יחד איתו, בקול צרוד:
"עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת..."
רק הצלצול נשמע בחנות הקטנה, אי שם במימד הרביעי. הוא ימשיך
להישמע עד שלא יפסיקו אותו.
אבל הפעם, איש על ילחץ על כפתור ההשתקה.
רוברט כבר לא עצוב שעוד חיים נגמרו להם. הוא לא בוכה, או,
חלילה, שמח. הוא לא כועס, וגם לא מאושר. הוא מעולם לא היה.
לרוברט קאונטדאון, איש הספירה לאחור, כבר לא אכפת. המוות לא
עושה לו כלום בלב, הוא הרי ידע שזה הולך לקרות.
הוא גם ידע מתי.