- היי, גיל!
- מה הבעיה שלך?
- מה קרה? בסך הכל רוצה לדבר איתך, בנאדם!
- יאללה, גם כן אתה והסיפורים האינפנטיליים שלך. אין לי ראש
לשטויות המפגרות שלך. עזוב אותי.
- נו, בחייאת דינאק! אל תעשה לי את זה. אני חייב לדבר!
- טוב, יאללה, אבל מהר. יש לי דברים לעשות.
- טוב, זה לא יקח הרבה זמן. מבטיח!
- אז מה קרה עכשיו, שוב נדרס לך הכלב שנדרס גם אתמול, או ששוב
קברו את סבתא שלך בפעם החמישים ומשהו?
- לא, אחי, הפעם זה רציני.
- מה קרה? היא עזבה אותך?
- לא. אין בכלל היא. אתה טועה בסיפור.
- נו כבר, ספר מה קרה! הקוראים במתח!
- דווקא לא נראה לי שהם במתח, אז אני אמשוך את זה עוד קצת.
- ואללה, אני מחטיף לך עכשיו אם אתה לא מדבר.
- טוב, טוב. שיו, איזה נאדג'! אני ככה הולך ברחוב, ופתאום בא
לי רעיון לראש!
- לראש שלך? אתה בטוח שזה היה רעיון ולא איזה ציפור תועה?
- נו, אחי, אני מדבר איתך ברצינות! אל תעשה לי פה בושות, יש
קוראים שמכירים אותי!
- טוב, טוב, נחוס עלייך... אז מה פגע, סליחה, עבר לך בראש?
- תהיה רציני. איפה הייתי? אה, כן. אז אני ככה הולך ברחוב,
חושב על משהו וזה לא ממש חשוב, אבל אז עוברת לידי מכונית.
- וואו, בן אדם, איזה מזל יש לך! מכונית ממש עברה לידך! תן לי
לנשק את כפות רגלייך ולהיות משרתך הנאמן לשנים רבות!
- נמאסת עלי, אני הולך.
- נו, נו, סליחה, תמשיך...
- טוב, אבל בלי הפרעות!
- בלי הפרעות. מבטיח.
- אוקיי, אז עוברת לידי מכונית ואת מי אני רואה במכונית?
- את מי?
- לא יודע, עוד לא הגעתי למערכה השנייה.

מערכה שנייה
- אוקיי, נמשיך, לטובת הקוראים המודאגים.
- מה שתגיד.
- אתה לא מאמין לי?
- נו, כבר תמשיך, יא טמבל אחד! או שאני קם והולך!
- בסדר, בסדר, מישהו התעורר עם בננה באוזן הבוקר.... בכל אופן,
במכונית אני רואה נהג.
- אז מה אתה רוצה ממני?
- כלום, סתם רציתי לגרום לתפנית בעלילה, ומצאתי את הקטע הזה
כמועיל במיוחד. בכל אופן, בוא נמשיך.
אז אני עדיין הולך ברחוב, פתאום אני נתקע עם הנעל בסדק שהיה
במדרכה, ונופל על הראש.
- אז מה? יותר גרוע מעכשיו לא יכול לקרות לך. גם ככה אתה
דפוק.
- תזכיר לי שוב למה אני חבר שלך?
- כי יש לי כסף (ככה זה בסיפור, הכל יכול להיות).
- אה, נכון. טוב, אז נפלתי על הראש, וכשאני מתעורר, אני רואה
שאני בבית חולים, וליד המיטה יושב שוטר. אני ככה מרים את הראש
כדי להסתכל מסביב והוא ככה מחזיק לי את היד ואומר לי להירגע,
שהכל בסדר, ופה ושם, וקיבלתי מכה והתעלפתי, ואני בבית חולים.
- תגיד לי, יש לסיפור הזה מטרה או שאני סתם מבזבז את חיי
בשהייה ממושכת לצידך?
- חכה קצת, אני כבר מגיע לסוף. אחרי הכל, אנחנו לא היחידים פה,
אל תשכח את הקוראים הנאמנים, שאם הם קוראים את זה, סימן שהם
מספיק נאמנים להישאר בסיפור כזה דפוק עוד מההתחלה.
בכל אופן, הוא ככה מרגיע אותי, אומר לי שהכל בסדר, ותוך כמה
שעות אני כבר יוכל ללכת הביתה. אמרתי לו שאני מרגיש בסדר ואז
הוא יצא מהחדר. פתאום נכנסה האחות כדי לבדוק אותי, אם אני
מחלים.
ככה העניינים התגלגלו, התחלנו לדבר, אבל היא בטח חשבה שאני
בהשפעת תרופות או שהמכה בראש השפיעה עלי, אז היא ניסתה להתעלם
מכל הרמזים ששלחתי לה. אחרי הכל, איך אפשר להתעלם ממישהו
כמוני?
- (בקלות)
- ואז, כשראיתי שהכל מוביל לכלום, ניסיתי לעורר את המצב
וסיפרתי בדיחה.
- ואיך היא הגיבה?
- שנייה, תן לי לדבר!
אז אני ככה מנסה לשכנע אותה שאני בסדר ואומר לה: "תראי, אני
אוכיח לך שאני בריא. שמעי בדיחה: יש בעולם שלושה סוגים של
אנשים, אלה שיודעים לספור ואלה שלא יודעים לספור." ואז אני ככה
מתחיל להתפקע מצחוק, כי זה מצחיק, לא? והיא ככה עושה פרצוף
חמוץ ויוצאת מהר מהחדר.
- זהו, סיימת?
- כן.
- אז מה מוסר ההשכל בכל הסיפור המ-ר-ת-ק הזה?
- כלום, הוא אפילו לא נכון, סתם רציתי לספר לך ת'בדיחה.
- אוקי, אתה יודע מה? עכשיו אני אבקש יפה מאוד מהכותב לסיים את
הסיפור כי חלקים מסויימים בהמשך עלולים להיות בלתי הולמים לכל
הקוראים.
- אוף, אל תגיד לי שזה עוד אחד מהקטעים האלה שאני אף פעם לא
מצליח לראות כי זה מצונזר.
- בדיוק, גאון שלי.

סוף.

- (תודה).
- אוי, לא. זה עומד לכאוב לי, נכון?
- בהחלט, אבל כבר היה כתוב סוף, אז תעזוב את הקוראים לנפשם.