עכבישים בכיור הם הדבר הכי מרושע עלי אדמות.
הם מחכים, אורבים לך בכיור. המקום שאמור להיות הכי נקי שיש. בו
מתנקים. והם מחכים לך שם.
אורבים.
יש שם סבון, ומים, בטמפרטורות שונות במקרה הטוב. והם אמורים
לפחד ממים, לא? למות מהם. מים טהורים ונקיים, עם סבון טהור
ונקי, והדבר הראשון שאדם שרוצה וצריך להתנקות הוא לשטוף את
עצמו עם סבון. ומים. פעם, ועוד פעם, ואפילו שוב. ושוב. ושם
מחכה לו העכביש. והוא מפחד להתקרב על הכיור. הוא מפחד להתנקות.
הוא מפחד גם לא להתנקות, כי הוא כבר מכיר את תחושת הלכלוך. גם
אם היא לא אמיתית. תתפלאו כמה תחושות לא אמיתיות יכולות להרגיש
אמיתיות. זה הכל בתחושה הרי.
והוא מבולבל, והוא לא יודע מה יותר מאיים, העכביש או הלכלוך?
מצד אחד, יש את העכביש. החיה הכי נבזית בעולם. הוא אפילו לא
חיה, הוא חרק. חרק נבזי. כמעט כל החרקים נבזיים, אבל הוא הכי
נבזי. זהו, בדיוק, החרק הכי נבזי בעולם. מי צריך כל כך הרבה
רגליים? והם מהלכים על רגליהם הארוכות כאילו אף אחד אחר לא
קיים, והם פשוט צריכים להמשיך בדרכם, להלך, עם הרגליים הארוכות
והנוראיות האלו שלהם.
מצד שני, יש את הניקיון. שהוא הדבר הכי חשוב בעולם, אחרי כנות
ונאמנות ודברים יפים כאלה. גם הניקיון יפה, יפה יותר ממה שאתם
חושבים. וצריכים לשמור עליו, למען הסדר הטוב. זה מזכיר לי
סיפור ששמעתי, או בעצם ספר שקראתי. היה שם קטע על דרקונים
ואהבה. איפה שיש אהבה, אין צל או משהו כזה, ואין דרקונים. ככה
זה עם ניקיון ועכבישים. במקום בו יש ניקיון, אין עכבישים. לא
יכולה להגיד את ההפך, כי עכביש על משטח חלק ונקי זה הדבר הכי
מחריד שקיים. שמישהו יכל לחשוב עליו. ולצערי, זה קורה לפעמים.
אז אולי זה לא בדיוק כמו בסיפור על הדרקונים והאהבה, שאחד
משמיד את השני, ואחד מסמל את הרוע האבסולוטי והשני את כל מה
שטוב ויפה בעולם, אבל מבחינתי זה ככה. עם כל האהבה שלי
לספיידרמן ולפיטר פארקר עצמו, עכבישים מסמלים את כל מה שרע,
לדעתי. ועוד בכיור, בכלל. הניגוד, הניגוד הוא מה שמשנה. הופך
את הזוועה לכל כך חזקה. במיוחד כשהכיור לבן.
ואין לי פתרון לזה, או פואנטה מסכמת לקטע, אבל אחרי שהזכרתי כל
כך הרבה פעמים את המילה 'עכביש' כל הגוף שלי מגרד.

נכתב באמצע הלילה, בין מחשבה עמוקה להיסטריה שקטה, אחרי שראיתי
עכביש בכיור.